תשובות הרא"ם חלק א כט

שם מבואר ג"כ כנ"ל. ואגב ראיתי להפר"ח בסי' תצ"ו שהאריך להשיג על הר"ן שחילק בין דבר שעיקרו דבר תורה שמכין מרדות לדבר שעיקרו מדברי סופרים שמנדין ופירש בדעת הרמב"ם דכל מקום שאמרו חכמים חייב נידוי ה"ה דיכולין להלקותו מרדות וכן בכ"מ שאמרו חכמים שחייב מרדות יכולי' לנדותו עכ"ל. אמנם לא נתן טעם לדבר. ולפענ"ד מה שפירש בדעת הרמב"ם יפה כיון דהרמב"ם אזיל לשיטתי' דס"ל דמרדות אין לו קצבה ומכין אותו עד שתצא נפשו כמ"ש הפר"ח סי' תע"א ולכן פשוט כיון דרשות בידם להכותו הכאות שאין לו קצבה כ"ש דרשות בידם לשמתו דהרי חומרא דשמתא אמרינן בגמ' מאי שמתא שם מיתה והרי בכתובות פרק אלו נערות קאמר רב אשי ולא שאני לך בין הכאה שיש לו קצבה להכאה שאין לו קצבה משמע שם דהכאה שאין לו קצבה חמיר ממיתה וכיון דס"ל דיכולין להכותו בלי קצבה עד שתצא נפשו ממילא דיכולין לנדותו והא דאמרינן דבמערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא דהיינו דבאמת אין מוכרחי' להכותו עד שתצא נפשו רק כפי ראות עיניהם יכולין למעט או להרבות וא"כ יש נגידא דקיל ממיתה ובמערבא מימנו אנגידא דקיל ממיתה ועיין ברמב"ם פ' כ"ו מה' סנהדרין דנראה כדעת הפר"ח וכדומה דאישתמיט זה להרב מוהרי"ט בתשובה שהאריך לענין מצער שלוחא דרבנן גם להרב ב"י בריש סי' של"ד אשתמיט דברי הרמב"ם פ"א מה' טוען ונטען ועי' בפר"ח סי' תע"א שכתב דאשתמיט להריב"ש דברי הרמב"ם כמדומה דאשתמיט לי' דברי הרמב"ן במנין המצות ודברי התשב"ץ ח"ב סי' נ"א שכתבו דבספרי הרמב"ם ליתא הנוסחא עד שתצא נפשו אמנם הר"ן לשיטתי' דס"ל דמכות מרדות קל ממלקות של תורה וא"כ ממילא שאין לנדות במקום דחייב מרדות דנידוי חמיר. אמנם לפי מה שפירשתי בדעת הרמב"ם ממילא נתיישבו ההשגות שהשיג הפר"ח על הר"ן דהרי הפר"ח גופי' בסי' תע"א הביא דברי הר"ן דמודה דכל שהיא על עבירה נמשכת מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים דברי חכמים וא"כ ממילא דכ"ש דיכולין לנדותו כמ"ש לעיל בדעת הרמב"ם וא"כ ממילא לא קשה בההיא דעירובין וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכן נראה מלשון רש"י שם ומלשון הרא"ש במ"ק גבי עובדא דנטר פרדיסא פסקי תוס' פרק אלו מגלחין אמנם מה שהשיג הפר"ח על הר"ן מהני חד בקיאות מהא דשבת דרב עמרם חסדא מנגיד למאן דזרע כשותא בכרמא ודפ"ק דקידושין דרב חנא ורבנן דאמרי תא ונשמתי' נראה ברור דאשתמיטתי' לי' דברי התוס' במקומו בשבת שכתבו דוודאי רב עמרם עודה דהלכה כר"י בח"ל דכשותא מן מין ירק רק דמנגיד להו שאינן בני תורה

נחזור לענינינו דלא מיבעיא שאין מנדין חכם כלל אפילו בצינעא כמו שהוכחתי למעלה אלא אפילו צורבא מרבנן אין מנדין לכבוד חכם לדעת הרי"ף ועוד בה שלישי' הרי גם הרמב"ם כתב חכם יכול לנדות לעם הארץ משמע דווקא לע"ה קל וחומר לתלמוד שמנדה לכבוד הרב שכתב הריב"ש שדינו כתלמיד שנידה לכבוד עצמו דפשיטא שאין יכול לנדות רק לעם הארץ. ואף דבכ"מ חולק דדווקא חכם שנידה לכבוד עצמו אין יכול לנדות רק לע"ה משא"כ הב"ד יכול לנדות אף הת"ח והביא ראיה מהא דעקביא מ"מ נראה שבב"י חזר בו במקצת וכתב דדווקא בהפקיר חכם גדול בחכמה וביראת חטא דכע"ה חשיב גבי'. או בגדול הדור דכרבו חשיב. והרמב"ם מיירי בחכם כל דהוא שאין יכול לנדות לחכם כמוהו רק לע"ה והביא ראיה דמנדין בשביל גדול הדור דכתבו דכרבו חשיב והביא ראיה מהא דעקביא הרי מבואר דאין מחלק בין ב"ד לחכם עצמו וראיתי להמבי"ט ח"א סי' שי"ו שכתב דהא דאין מנדין אלא לע"ה היינו דלכתחילה אין מנדין אותו ב"ד ואפילו החכם העלוב אבל אם נידוהו הוי נידוי. נחזור לענינינו דאף למה שחילק הב"י בין ב"ד לחכם כבר כתבתי דאין להם דין ב"ד רק דין תלמוד שנידה לכבוד רבו שיש לו דין תלמוד שנידה לכבודו. ובזה גם המבי"ט הסכים שם דמנדה לכבוד רבו בעינן שיהיה ראוי לנדות לכבודו ובזה כולה עלמא מודה ולית דין ולית דיין שאם המשיג גדול מהמנדה שאין בנידוים ממש. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הב"י אפילו קטן מהם כל שאין נחשבים נגדו כרב אין בנידוים ממש. ועוד אני אומר שלא מצאנו בכל הש"ס שמנדין חכם בשביל כבוד חכם אחר אפילו גדול ממנו ואף דהמבי"ט כתב דהא דאין מנדין רק לע"ה היינו דלכתחלה וכו' אינו מוכרח ובפירוש אמרו בגמרא מנדין על כבוד הרב וכן נראה מלשון רש"י ד"ה בכ"ד מקומות וכו' לפי שלא נשאר כבוד לרב או בעובדא דטבחא או ע"ה ואף לכבוד תלמוד ובוודאי דאין הראי' מכבוד הרב לכבוד חכם שאינו רבו אפילו גדול עמנו ומלשון רש"י נראה שעקביא הי' ג"כ מתלמידי שמעי' ואבטליון ואע"ג דרש"י בד"ה מדמי מלתא למלתא כתב או שאחד דיבר קשות נגד אחד גדול ממנו או יחיד נגד רבים אין ראיה מלבד כי י"ל דהיינו דווקא לריב"ל דמדמי מילתא למילתא משא"כ לר' אליעזר דלא מדמי מלתא למלתא ס"ל באמת דדווקא בהנך תלתא מילתא שהם כבוד המקום או כבוד הנשיא ואב"ד והיה רבם של כל ישראל ודינם כרבם מובהק כמבואר בסי' רע"ד משא"כ בכבוד שאר חכם אפילו גדול ממנו ועוד י"ל דכוונת רש"י דווקא יחיד נגד רבים דהוי כרבו מובהק כמ"ש הב"י דיחיד נגד רבים הוי כרב אצל