תשובות הרא"ם חלק א כח

א"כ וודאי דאין מנדין אותו בצינעה אחר תקנות אושא ובזה ג"כ נתיישב מה שלא הביא הש"ע הכבד ושב בביתך משום דלא הביא הדין דאין מורידין אותו מגדולתו ואולי ס"ל דלא שייך זה בזמנינו וראיתי להמל"מ דמחמת קושיא דעקביא נדחק לומר דדווקא משום שאר חטאים אין מנדין אותו אבל בביזה תלמידי חכמים מנדין דמאי חזית דחייש לכבוד זקן המבזה ניחוש לכבוד זקן המתבזה ודבריו תמוהין כלפי לייא יציבא בארעא דוודאי שאר חטאים חמירי טפי דהרי בשאר חטאים אפילו נידוהו קטן מנודה לכל העולם ובנידוי מחמת כבוד מנודה לתלמוד אינו מנודה לרב ובלאו הכי כתב המל"מ דהרמב"ם לא ס"ל לחלק ולקמן אביא ראי' דגם הרי"ף לא ס"ל חילוק זה ומאי דקשיא מהא דעקביא ולפמ"ש נסתר גם תירוץ הכ"מ דתירוץ דבצינעה נידוהו ולפמ"ש גם בצינעה אין מנדין אמנם היותר נכון מה שתירוץ קרבן העדה דבאושא התקינו דאין מנדין זקן ועקביא הי' קודם תקנות אושא ואף דר"ל קרא קדרש וכשלת היום היינו דאין מנדין בפרהסיא ובאושא התקינו דאף בצינעה אין מנדין בפעם ראשון רק אומרים לו הכבד ושב בביתך ואם כן קם לי' תירוץ הב"י. אמנם אחר תקנות אושא כל שאין מנדין אותו בפרהסיא כ"ש שאין מנדין אותו בצינעה וכמ"ש למעלה ובמה שכתבתי נתיישב הירושלמי דרחב"א אמר לר' ירמי' שמעתי שאין מנדין זקן ולא אמר לי' דבאושא התקינו ולכך הוי ס"ד דמדינא אין מנדין ולכך הוי קשיא לי' שפיר מהא דעקביא אבל אליבא דאמת שלא לנדות זקן ממילא לא קשה מידי מהא דעקביא וכמש"ל ודוק. והנה לפי מה שבארנו דתקנות אושא הי' דאין מנדין זקן כלל וביארנו שכן דעת הרמב"ם נראה לפענ"ד הדבר ברור דאפי' בדיעבד אין הנידוי כלום דהוי נידוי שלא כדין דהרי אמרו לנדות בשביל כבוד חכם והם אמרו שלא לנדות זקן נעקרי' לתקנה ראשונה וא"כ ממילא הוי נידוי שלא כדין ואף דהרא"ש ח"א ש"מ כתב דהא דאין מנדין זקן ופרהסיא היינו לכתחילה אבל בדיעבד הוי נידוי היינו לפי מה שהבין המעכ"ת בדעת הרמב"ם דדווקא בפרהסיא אין מנדין הא בצינעה מנדין וודאי בדעבד הוי נדוי נידוי אבל לפי מה שבארנו דבאמת אפילו אין מנדין מתקנות אושא א"כ ממילא אפילו בדיעבד לא הוי נידוי וראיה לדברינו מהירושלמי כמש"ל. וראי' לדברינו מהירושלמי מעובדא דר' ירמי' ור' יעקב דקאמר דחשון אילון על אילון וצרכין משתריין אילין על אילין וא"כ תקשה לדברי ר' ירמי' היה ר' יעקב חייב נידוי אף דהקשו לו מהא דאין מנדין זקן לבד התשובה שהשיב מדעקביא ת"ל דאף דאין מנדין זקן מכל מקום בדיעבד הוי נידוי וא"כ הי' נידוי כדין וא"כ אמאי חש לנידוי דר' יעקב והרי הב"י בסי' של"ד כתב בשם הקונטריסין דאם נידוי ראשון הי' כדין נידוי השני אפילו מתלמוד חכם אינו כלום רק דצריך לנהוג נזיפה לנפשי' לכבודו וא"כ אמאי חש ר' ירמי' לנידוי של ר' יעקב אלא על כרחך דאף בדיעבד אינו נידוי לכך חש ר' ירמי' לנידוי של יעקב דשמא אין מנדין זקן ואף דר' ירמי' ג"כ זקן הוי אכתי כיון שנידה לר' יעקב שלא כדין וודאי דזקן יכול לומר אדרבה לזקן שנידה אותו כעובדא דר"ל והא דר' יעקב חש לנידוי של ר' ירמי' מישוב דלא הוי שמיע תקנות חכ' אושא כדכתיבנא והוי קשיא להו הא דעקביא והי' הלכה זו רופפת בידם ולכך חשש שמא הא דאין מנדין זקן לאו דהלכתא הוא ולכך חשש לנידוי של ר' ירמי' וזה ברור זכינו לדין שאם נידוי לזקן אפילו בדיעבד לא הוי נידוי ודברי הירושלמי יתבאר עוד לקמן

ועוד נ"ל לבאר מטעם אחר דאפילו בדיעבד אינו נידוי אמנם נראה מלשון הרמב"ם דאם אי אפשר מלהשמט מנדין אותו ונראה מלשון הרמב"ם שמפרש ההיא דבמערבא מימנו אנגידא קצת כפירש"י אמנם דעת הרי"ף פי' בפסחים הא דבמערבא מימנו אנגידא ז"ל פירוש מתקבצין אצל הרב להלקותו ואין מלקין אותו עד שיסכימו כולן להלקותו ולא מימנו אשמתא דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד עכ"ל וצריך לומר לדעת הרי"ף הא דאמרינן בע"ק הא דרב פפא תיתי לי דלא שמתי' וכו' וקאמר וכי חייב צורבא מרבנן שמתין אותו שמתא היכא עבד כי הא דבמערבא וצריך לומר דהכא קאמר דלא שמתי' לצורבא מרבנן דבדבר קל אין משמתין ובדבר חמור היו משמתין בלא דעתו ודו"ק

ונראה דהרי"ף פליג עם הרמב"ם בתרתי חדא דהרמב"ם ס"ל דאם אי אפשר להשמט משמתין אותו אף בדבר קל והרי"ף ס"ל דאין משמתין אותו בדבר קל ומשמע דמזלזל בדברי סופרים כמו י"ט שני מקרי דבר קל לדעת הרי"ף ועוד דנראה מלשון הרמב"ם דאף בדבר חמור נשמטין מלשמתי' ומדברי הרי"ף משמע דמשמתין אותו מיד. והנס מדברי הרי"ף מוכח ג"כ אף בחכם שביזה חכם אין משמתין אותו דלא כמלמ"ל דאי כדבריו תקשה האיך אמרינן דלא מימנו אשמתא הא משכחת לה דצריכין למימנו אשמתא לכבוד הרב ובכבוד הרב לא שייך לומר דלא צריכי' למימני משום דמשמתין אותו מיד ואין צריכין להסכמת הרב משום דאין חולקין כבוד לרב דהרי בהדיא אמרינן במ"ק גבי מנודה לתלמוד אינו מנודה לרב דדווקא במילי דשמיא אמרינן אין חולקין כבוד לרב משא"כ במנדה לכבוד חכם ועיין בפר"ח סי' תצ"ו לש"ע א"ח