תשובות הרא"ם חלק א כג

נראה לענ"ד לפרש כוונת הרמ"א דאין כוונתו למוכרו כולו בשלימות לעכו"ם זולת כוונתו דימכור הבשר לעכו"ם ואם יהי' טריפה תשאר הבשר של עכו"ם ואם יהיה כשר יחזור הישראל ויקנה הבשר ממנו או על תנאי שאם יהי' כשר יתבטל המקח והסכימו עמי חכמי העיר כמדומה ואין זה רחוק לפרש בין דברי המתירים

אמנם בגוף הדין ברור אף לשיטת ר"ת דס"ל חלב פוטר הוא רק מדרבנן כמבואר בהדיא ברא"ש יבמות ריש פרק האשה שהלכה דדוקא להחמיר אמרינן סמוך מיעוטא אבל לא להקל וכן כתבו תוס' בבכורות וכן כתב בהגמרא דמשום חומרא דקדשים בחוץ ואוכל קדשים בטומאת הגוף החמירו וכיון דאינו אלא חומרא מדרבנן אף לדעת התוס' נראה לענ"ד בנידון דידן שהוא כשור הבר ואיכא למיחוש לסכנא והזיקו מצוי ואי אפשר להתרחק ממנו ובאמת כבר שמעתי כמה פעמים גם זה מקרוב שכמה בני אדם באו לידי סכנה משור שאינו מסורס ובבבא קעא משני רבה כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם הוי מועד אע"ג דקי"ל אומדנא לאו כלום דלא כרבה מ"מ לענין זה שהיא איסור קל דרוב הפוסקים מתירין ואפילו לשי' ר"ת אינו אלא דרבנן מכ"ש ע"י אמירה לעכו"ם דגרע משבות דשבות באיסור לאו בנידון דידן אומדנא מלתא ויש להתיר אמירה לעכו"ם אפילו בהדיא זולת אני חוכך משום מראית עין דאתי לאחלופי בבכור ממש ולהטיל מום ע"י עכו"ם דמאן ידע דהכא הי' אמו חולבת ויותר היה נראה לענ"ד להתיר להכניסו לכיפה ובדין העור יש לי מקום עיון בתוס' בזבחים דף ע"א ע"ב שהקשו אמאי קרינן שור פסולי המוקדשין אין המת שלו הרי יכול להנות מעורו וע"ז תירצו דאתיא כמאן דאמר העור בקבורה וצריך לעיון גדול דאין כאן קושיא כלל דעל כרחך לא התיר' כולה עלמא אלא בנמצא טריפה לאחר הפשט אבל במת הבכור כולה עלמא עודה דהמת אסור בהנאה וכן מבואר בדף כ"ד בהדיא וכן כתב התוס' בפסחים דף כ"ט ובבכורות דף ל"ב וצריך עיון גדול וגם הרמב"ם אע"ג דפסק דהעור כשר מ"מ הביא הפסוק דוהמת יהי' לו אבל מהרמב"ם אין ראיה עיין תוס' ריש ב"ק דף: תשובה ט

ע"ד שאילתא דשאילו מקמי דמר וזו תוארה זה כמה שנים נדפס חיבור לגאון אחד גדול הדור ורב מובהק ומקרוב נדפסו השגות על החיבור הנ"ל בדברי חירופין וגידופין יותר מדאי נגד המחבר הראשון. אמנם המשיג לא הזכיר שמו עליו זולת מדבריו נראה שהוא ארי' דבי עילאי כאחד מהשרים הראשונים הגאונים גדולי הדור. אשר בדורינו וכן שותא דעמא דבר שגם ההשגות נובעים מבאר מים חיים וממקום קדוש יהלכו מעין חכמה היוצא מבית קדשי הקדשים. והנה כאשר הגיע חיבור ההשגות מקום תחנותו של הגאון המחבר הראשון טרם חקרו מבטן מי יצא הכרך הנורא חשו לכבוד רבינו הגאון ומהרו והכריזו קול תרועת חרם ע"פ ציווי פו"מ וב"ד רבא דק' הנ"ל. ועתה שאל השואל אם יש ממש בחרם או הוא כחרמו של ים. ורומעכ"ת ברוחב שכלו האריך בחריפות ובקיאות לברר הדברים שהעלו חרס בידם ואין ממש בהחרם והוא נידוי שלא כדין וביקש ממני לחוות דעתי אף אני. ואם כי קשה בעיני להכניס ראשי בין ההרים הגדולים ולהכניס כסותי בין לביא ללביאה ובפרט כי באמת שבגוף הענין רע עלי המעשה ולא טוב עשה בעל ההשגות במחילה מכבודו אף אם גובה ארזים גבהו לא הי' לו להטיח דברים נגד גדול הדור הגאון המחבר ולשלוח קנה רצוץ חפשי לנפשה בכל מקום שתרצה תניח להכביר מילין מרים כלענה קשים כגידים ואף אם אורייתא מרתחא לי' הי' לו לחוש לכבוד הגאון המחבר אשר יצא טבעו בעולם וכבוד עיר ואם בישראל אשר קבלוהו עליהם כנראה מלשון השאלה ואם דרכו חיצי שכלו דבר מר הי' לו לאסוף הקולמס והקלמר במשמר בדלתיים ובריח וסוגר ונטירותא יתירא שאירות חמות תחגור ולא יהיה גודר פרץ בדברי קנטורים פותח וסוגר ומפני איש דברי קנטורים לאגור ודברי חכמים בנחת נשמעים ומדת חכמים להיות דרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום ודי בזה. והנה גם רומעכ"ת אינו משבחו בזה

אמנם בעיקר הדין אם יש ממש בחרם אחרי שרומע"ת פקד עלי לגלות דעתי ומצותיו עלי חובה לעשות רצונו חפצתי ואני פי מלך אשמור ונראה לענ"ד שיפה דן ויפה זיכה רומעכ"ת ובוודאי אם מתוך ויכוח דבר הלכה מלבו יוציא מילין אגב רותחא דאורייתא מרתחא לי' ומטיח דברים נגד חכם אחר מחמת שנראה לו שטעה לא אמר אדם מעולם שיהי' בכלל מנדין על כבוד הרב ובראיות שהביא מר מש"ס ותשובות יש די והותר וביותר הרואה בדברי הרשב"א במשמרת הבית ואם לא הי' ראוי הי' רבינו הרשב"א מונע מזה וזכורני בתשובת מור"ם אלשקר דבר קשות נגד הר"י בי ר"ב וכדומה: אמנם כדי שלא יאמר מר אטו לא ידענא דשפיר קא אמינא ואהי' כמסייע שאין בו ממש אמרתי להרחיב הדיבור ואלקפסי' נקטי' ור"מ והרבה תשובות מלאים מזה

והנה מה דקשיא לי' למר מהא דעובדא שנידו אותו הוא בעדיות פ"ה מ"ו אע"ג שמתוך דבר הלכה דבר לפענ"ד לק"מ דהדבר ברור דלאו משום לשון דוגמא שהוא לשון גנאי נידוהו רק משום שהוציא