תשובות הרא"ם חלק א כב

עלה על דעתו להתיר משום תקלה דהא אמרינן ביומא תקלה דמאי ע"ש וכו' עוד דחק עצמו בסוגיות הגמ' לפרש הטעם דהתקלה היא דאם יבנה המקדש עומדים להקרבה וחיישינן שעא יקריבום בזמן הזה אע"ג דקדשי בדק הבית נינהו וכל זה דברים דחוים והרבה יש להשיב עליהם אבל אני תמה דאגב חריפתי' נדחק בדברים פשוטים דהדבר פשוט דלשיטת רש"י והרמב"ם דס"ל דמיירי בקדשי ב"ה לק"מ דדווקא בזמן הזה דאין לו תקנה כלל דאף הפדיון אזיל לאיבוד לים המלח וא"כ אין כאן ספק קדשים לכך התירו משום תקלה דגיזה ועבודה כמבואר בתוס' פרק מעשר בהמה ובכמה מקומות אבל בזמן שביה"מ קיים ושאר רעיות המעות נופלים לנדבה לא התירו משום תקלה להפסיד קדשים וכן לשיטת התוס' דמוקי לה בקדשי מזבח אזלי לשיטתייהו דס"ל דאי אפשר להקריבן בזמן הזה ואם נפסלו לגמרי במומן המעות לים המלח וא"כ ליכא הפסד קדשים לכך התירו משום תקלה ולא הביאו ראיה בגמ' ביומא רק לגוף הדין דחיישינן לתקלה ובאמת הקשו בגמרא דל"ד דאם כן כל רעיות נמי ומדברי הרמב"ם עצמו מוכח דהיכא דאיכא הפסד קדשים לא חיישינן לתקלה דהרי במעשר בהמה פסק דאם עבר והקדיש יאכל במומו לבעלים אע"ג דעבר על תקנת חכמים. אמנם קשיא לי טובא על הרמב"ם פרק ג' מהל' איסורי מזבח שפסק בקדשים שנעשו טריפה ירעו עד שימותו ואמאי לא יכניסן לכיפה כיון דליכא הפסד קדשים. ונראה לענ"ד דנראה מדעת הרמב"ם בהלכות מעשר בהמה דהא דחיישינן לתקלה היינו דחיישינן להקרבה בחוץ וא"כ י"ל דתקלה להקרבה בחוץ הוא ג"כ הטעם לקדשים בזמן הזה דימותו ואע"ג דכתבתי למעלה דמיירי בקדשי ב"ה הרי כבר כתבתי דהמקדיש תמימין אין יוצאין מידי מזבח. ובאמת לא מצאתי בשום מקום והרמב"ם שכתב דקדשי בדק הבית תמימין אין חייבי' עליהם משום שחוטי חוץ זולת פרת חטאת לשעיר המשתלח ונראה דס"ל כלשון שני של רשיי דדווקא בעלי מומין פטור אבל תמימין חייב וראיות רש"י אינה ראיה כמ"ש התוס' ועי' משל"מ פ"ה מה' פה"מ הלכה ה' והא דמקשה בגמ' בע"ז ונשחטי' היינו משום דהוא בזמן הזה והוא נכון ע"פ מ"ש המשנה למלך פי"ט מהל' מעשה קרבנות הלכה ט"ז דעל שוחט לא מחייב זולת אם העלה ג"כ עיי"ש וזה בעצמו תירץ הגמ' משום תקלה שמא יקריבנו בחוץ כמו מעשר בהמה. אמנם גם פירש"י תקלת אכילה נכון. אמנם יש לעיין במה שכתב הרמב"ם פ"ה מהל' ערכין הלכה י"ב כל המקדיש בהמה בחיי' בין טהורה בין טמאה בין קדשי בדק הבית בין קדשי מזבח שנפל בהם מום או תמימה הראוי לקרב כמו שיתבאר ה"ז צריכה העמדה והערכה שנאמר והעמיד הבהמה וכו' לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתערוך ותפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר עכ"ל ולכאורה קשיא דמשמע דאם מתה אחר פדי' אין צריך קבורה והרי הרב המגיד כתב בהל' נזקי ממון דדעת רבינו דפסולי המוקדשין שנפל לבור אע"ג דפרקי תקבר ואע"ג דבשעת פדי' היה ראוי לאכילת אדם אמנם גם מדברי הרמב"ם גופא קשיא למה לי' טעמא דתקבר משום דבעי העמדה והערכה תיפוק לי' כל שמתה אין פודין אותה להאכילן לכלבים וקושיא זו הקשו בגמ' ותירצו דמיירי בשחט וצ"ל דגם כוונת הרמב"ם כן הוא אבל תקשה לפירש זה האיך משכחת לה בתמימין הראוין להקריב אם נימא בקדשי בדק הבית חייבין משום שחוטי חוץ בתמימין וצריך לומר דמיירי בשחט בפנים או לחלק כמו בזמן הזה דאינו חייב על שחיטה רק על העלאה וצריך עיון עי' בסיף מ"ש בזה

ומה שכתב עוד לחלק דלהרמב"ם ס"ל ספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא לא נהירא לי ולא מצאנו בשום מקום שיהא עכו"ם מסיח לפי תומו נאמן באיסורי דאורייתא אף בלא אתחזק איסורא וכבר האריך בפרט זה הפר"ח בזו"ז סי' ס"ט ע"ש. ומ"ש עוד דאיכא חזקה דרוב בהמות מתעברות ויולדות תמיהני דהרי אליבא דמסקנא אין רובא דתלי במעשה חשיב רובא אע"ג דתוס' והרא"ש הזכירו שם ההיא רובא כבר עמד על זה המעדני מלך וכתב לחלק דדוקא לענין צירוף מיעוטא הוי רובא ויותר הו"ל דלענין בכור איכא חזקה דאינו קדוש בבכורה כמ"ש התוס' והרא"ש

ומ"ש מעכ"ת דמהרי"ל והגמ"ר דבתראי פוסקים דהעור מותר לא עיין מעכ"ת בגוף תשובות מוהרי"ל דאדרבה מהרי"ל אוסר רק שהביא בשם ספר הפרנס להתיר ע"ז כתב דמהרי"ח כתב דלא נהגין כהפרנס ואין להתיר וז"ל בסי' מ"ב אם ימצא טריפה אז העור והבשר והדם טעון קבורה וכתיב בפרנס לפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למוכרו לעכו"ם מחיים (ועוד כתב נ"ל שהוא טעות סופר וצריך לעיין על זה) כתב מהרי"ח שאין להתיר למכור לגוי ולא עבדינן עובדא כספר הפרנס ע"כ לשון מהרי"ל הרי נראה מלשונו דאף למאן דס"ל דהעור אסר אפילו הכי מקיל הפרנס למוכרו לעכו"ם מחיים וזכורני זה כמה שנים בא מעשה לידי והייתי חוכך מאוד בדברי הרמ"א הללו ורציתי לומר דטעם הרמ"א אע"ג דמבואר בש"ך סי' נ"ז דאף בספק אין להתיר מכירה לעכו"ם אף דהוי ספק ספיקא מ"מ כאן כיון דאיכא רובא דרוב בהמות בחזקת כשרות מותר למוכרו לעכו"ם קודם שחיטה ואעפ"כ עדיין הייתי חוכך למעבד עובדא והיה