תשובות הרא"ם חלק א כא

ולכך שפיר הוי שוחט בחוץ שחיטה שאינו ראויה דהרי עושה מום בכוונה ולא דמי לשוחט בפנים שאינו מתכוין לאיסורא ואין להקשות דבלאו הכי גם בשוחט בחוץ ליתסר משום לא תאכל כל תועבה זה אינו דכבר כתבו התוס' בחולין דף קט"ו דכל שאין האיסור ניכר אינו אסור משום לא תאכל כל תועבה ולכך מעשה שבת אינו אסור משום לא תאכל כל תועבה וא"כ ה"ה שוחט בחוץ דאינו ניכר אם נשחט בחוץ או לא ולכך אין איסור באכילת שחוטי חוץ רק משום דכל שבקודש פסול וכו' ולכך ס"ל לתוס' כל שפודהו וניתר

נחזור לענינינו דהרמב"ם ס"ל דמטיל מום ואכלו לוקה משום לא תאכל כל תועבה והמשנה למלך הקשה בפרק ד' מהל' בכורות דהרי בגמ' משמע דאינו אלא קנסא. והנה מזה בעצמו הוכיח הרמב"ם דצורם אוזן בכור בזמן הזה הוא דאורייתא דהנלענ"ד דס"ל להרמב"ם דהא דאינו אלא קנסא מיירי בבכור בזמן הזה דאע"ג דהוא דאורייתא מ"מ באכלו אינו לוקה משום לא תאכל כל תועבה דהרי המטיל מום בזמן הזה דהוי כמטיל מום בבעל מום הוא עצמו לא כתיבא לאוי' בהדיא רק דאתיא מריבויא דכל כ"ש דאין האכלו בכלל לאו דלא תאכל כל תועבה ולכך אינו אלא קנסא דרבנן וכיון דמתניתן דצורם אוזן קנסוהו שלא לאכלו על מום זה על כרחך הוא דאורייתא על כרחך איירי בזמן הזה ואמרו בגמ' דקנסוהו משום דעבר אדאוריי' ממילא מוכח דצורם אוזן בזמן הזה הוא דאורייתא. ועוד יתבאר לפנינו טעם אחר בדעת הרמב"ם. אמנם חל עלינו לבאר הסוגיא דע"ז דמשמע שהוא דרבנן לשיטות הרמב"ם ומה שנראה לענ"ד ברור דהרמב"ם מפרש הסוגיא דע"ז בקדשי בדק הבית וכן מבואר להדיא מדבריו הלכות ערכין פרק א' ה"ח וראיתי למעכ"ת שכתב וז"ל וליכא למימר דמיירי בקדשי בדק הבית דא"כ מאי מקשה מבכור עכ"ל ולא ידעתי אה"א קאי דאם על קושיות הגמרא ממטיל מום בבעל מום הרי כבר פרשו התוס' ע"ש אמנם לפענ"ד הרמב"ם בלא ה יש לו שיטה אחרת ונראה לענ"ד לתת טעם אחר בדעת הרמב"ם דפסק דמטיל מום בזמן הזה הוא דאורייתא ואזיל לשיטתי' וגם הראב"ד החולק וס"ל דצורם אוזן בזמן הזה הוא דרבנן אזיל ג"כ לשיטתי'. ומלבד שהארכתי למעלה יש להוסיף טעם בשיטת הרמב"ם דאזיל לשיטתי' דפסק בפרק ו' מהל' בית הבחירה דמקריבין אעפ"י שאין בית דקדושת עזרא קדשה לעתיד לבוא ואם שחט בחוץ בזמן הזה חייב כרת ולוקה ומזה עצמו מוכח דברייתא דע"ז מיירי דווקא בקדשי בדק הבית דאי בקדשי מזבח לא הוי מקשה הגמרא ונשחטי' נשחט דהא מחייב עלה משום שחוטי חוץ ועיין בתו"י דזבחים דף נ"ט ע"ב ומטעם זה בעצמו ס"ל דאיסור מטיל מום בזמן הזה הוא דאורי' כיון דיכול להקריבו והא דלא לקי עלי' משום דעכ"פ אינו עומד להקרבה דאין לנו כהן טהור וכלי שרת טהורים ועוד נראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם כיון דהמקדיש תמימים לב"ה אינו יוצא מידי מזבח לעולם וזכרים ימכרו לצרכי עולות ונקיבות לצרכי זבחי שלמים ומפיק לי' מקרא וע"ש בכ"מ דלדעת הרמב"ם הוא דאורייתא ולכך ממילא אף בקדשי ב"ה אסור להטיל מום מדאורייתא וכבר כתבו התוס' סברא זו בזבחים דף הנ"ל זולת שהתוס' כתבו שהוא רק דרבנן והביא ראיה מריש פרק המנחות והנסכים ובאמת לפענ"ד אין הראיה מוכרחת דאיכא למימר דוודאי לשמואל דס"ל דאפילו טהורין נפדין על כרחך מוכח שהוא דרבנן משא"כ לאינך אמוראי דפסק הרמב"ם כוותייהו דטהורין אינן נפדין ממילא איכא למימר דס"ל דהוא דאורייתא וכן פסק הרמב"ם להדיא בפ"ה מהלכות ערוכין הלכה י'

והנה לפי מה שבארנו בשיטת הרמב"ם נראה לפרש סוגיות הגמ' בע"ז דהגמרא מקשה דקאמר נראה כמטיל מום והרי הוא מטיל מום גמור ועבר אדאורייתא וע"ז משני בזמן הזה לא חזי להקרבה דאינו עומד לכך וליכא איסור דאורייתא ומקשה דעכ"פ לא גרע ממטיל מום בבעל מום בקדשי מזבח וע"ז משני דלא דמי למטיל מום בבעל מום בקדשי מזבח בזמן שביה"מ קיים דחזי לדמי לקנות עבורם קרבנות אחרים משא"כ קדשי ב"ה בזמן הזה ותמימים לא חזי כלל אפילו לדמי דהרי אינו יוצא מידי מזבח לעולם וימכרו לצרכי עולות או שלמים וכיון דאין מקריבין בזמן הזה שום אדם לא יפדה אותם כנראה לענ"ד פירוש הסוגיא לשי' הרמב"ם אבל קדשי מזבח תמימים אפילו בזמן הזה איכא איסורא דאוריי' דהרי אין צריך פדיון וראוים עכ"פ לגבי מזבח ולפירש זה י"ל דגם הראב"ד לשיטתי' דס"ל דקדושת עזרא לא קדשה לעתיד לבוא ואינו ראוי להקרבה בזמן הזה ולכך אף קדשי מזבח אינו בזמן הזה רק דרבנן. והנה בטור יו"ד סי' של"א משמע דס"ל דקדשה לע"ל. עוד בא בדברי מעכ"ת דברי הגאון נ"ב דאוסר להכניסו לכיפה משום צער ב"ח ויש לו מקום עיון בדבריו במה שפלפל משום בזיון קדשים ולחלק בין ספק לוודאי ובין איכא הפסד כהן או לא

והנה בתוס' והרא"ש בבכורות מבואר הטעם משום הפסד קדשים דאף בכור במומו שם קדשים עלי' דהרי אסור בגיזה ועבודה ואין מרגילין בבכור וכן כתבו התוס' בבבא מציעא דף נ"ג ע"ב ובזה מיושב מה שהקשה מעכ"ת דאמאי לא תקנו להשקותו מים רעים. גם מה שהקשה הנ"ב על תוס' והרא"ם איך