תשובות הרא"ם חלק א כ

תקנה בלא מום אמנם קשיא טובא דהרי בהדיא אמרו בע"ז דף י"ג דהמטיל מום בקדשים בזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום וכיון דמטיל מום בבעל מום לאו דאורייתא אליבא דרבנן דר' מאיר כ"ש מטיל מום בזמן הזה ופן כתב התוס' בבכורות דף ל"ג ע"ב וגדולה מזו כתבו דאפילו לר"מ דמטיל מום בבעל מום דאורי' מ"מ מטיל מום בזמן הזה אינו רק דרבנן. אמנם הרמב"ם פ"א מהל' איסורי מזבח פסק בהדיא דהמטיל מום בקדשים בזמן הזה אעפ"י שעובר בלא תעשה אינו לוקה וכן נראה במטיל מום בבעל מום דאיכא א"ד דהרי כתב דאינו לוקה משמע דאיסורא דאורייתא איכא רק דאינו לוקה והלח"מ ר"ל דאינו רק איסורא דרבנן ואין לשון הרמב"ם מורה כן ובלאו הכא הניח הלח"מ דברי הרמב"ם בצריך עיון. ומה שנראה לענ"ד שהרמב"ם פסק כר' מאיר דמטיל מום בבעל מום דאורייתא מריבויא דכל ולכך לא לקי דלא כתיבא לאוין בהדיא וכן לרבנן לא לקי על גרמא. והטעם שפסק הרמב"ם כר' מאיר משום דשמואל פסק כר' שמעון דדבר שאינו מתכוין מותר ולכך מותר לשחוט בהקיז דם לאחוזת דם ומותר להקיז לה לכתחלה ומשמע דפסיק רישא אסור וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם ובהל' בכורות וא"כ מוכח דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא דאי סלקא דעתן דרבנן אפילו בפסיק רישא יש להתיר ולא הוי צריך לטעמא דדבר שאינו מתכוין מותר כמ"ש התוס' שם בטעמא דרבנן דס"ל מטיל מום בבעל מום דרבנן ובאחוזת דם לא גזרו והרמב"ם לא הזכיר שום חילוק בענין אחוזת דאיכא דעתה ואיכא דלא מתה ולא הוי בעלת מום ונראה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות ובהל' דמקיז דם באחוזת דם בכל גוונא הוי מטיל מום בבעל מום ואפילו הכי תלי שמואל טעמא בדבר שאינו מתכוין א"כ על כרחך ס"ל דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא ועוד נראה לענ"ד להוכיח דהרמב"ם פסק כר' מאיר מדלא הביא הרמב"ם בשום מקום דגורם מום הוא דאורייתא כמו שהוא אליבא דרבנן דפליגי על ר' מאיר זולת בהלכות בכורות כתב אם גרם מום לבכור או אמר לעכו"ם לעשותו אסור לשחוט עליו דקנסו אותו אבל לא הביא הברייתא דאסור לגרום מריבויא דכל ועל כרחך דפסק כר' מאיר ואיצטרך כל לרבות בעלת מום מטיל מום בבעל מום. ועוד נראה לענ"ד דמטעם זה פסק הרמב"ם כר' מאיר משום דאמרינן זה הכלל לדעת אסור לאתוי גרמא. ומשמע מלשון זה דיותר יש סברא לקנוס באמירה לעכו"ם מלקנוס בגרמא ואמירה לעכו"ם וודאי הוא דרבנן ואדרבה בעיא היא בבבא קמא אם יש שבות באיסורי לאו וכתב שם הרא"ש בשם הראב"ד דהא דאסרו אמירה לעכו"ם בבכור משום דבקדשים החמירו ואי ס"ד דגרמא הוא דאוריי' היאך אמרו לאתוי גרמא הלא אדרבה גרמא גרע מאמירה לעכו"ם וק"ו הוא דאם קנסו באמירה לעכו"ם שהוא חומרא בעלמא קל וחומר בגרמא דהוא דאוריי' אלא ע"כ דסתם גרמא ס"ל דגרמא לאו דאורייתא כר' מאיר וכל אתי לרבות מטיל מום בבעל מום

עוד נראה לענ"ד לבאר דהרמב"ם לשיטתי' ומוכח דס"ל לדינא כר' מאיר מהא דהרמב"ם פסק פרק י"ח מהל' פסולי המוקדשין דהמטיל מום ושחטו על אותו מום ואכל ממנו כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה ונראה לענ"ד ליתן טעם לדעת הרמב"ם משום דהרמב"ם בפ"א מהל' איסורי מזבח דפודין קדשים בעלי מומין אחר שחיטה בעודן מפרכסת ולפ"ז תקשה קושיות התוס' בבבא קמא דף ע"ו ע"א ד"ה שחיטה שאינו ראוי דאמאי הוי שחוטי חוץ שחיטה שאינו ראוי' הא יכול לפדותו בעודו מפרכסת ואע"ג דאפסיל מהני לה פדיון ומה שתרצו תוס' דמום שלאחר מיתה לא חשיב מום יש לכאורה לעיין בזה לפענ"ד מהא דאיתא בחולין דף ל' דכיון ששחט פורתא חזי לדמי פסח ופירש"י דחזי למכור קודם גמר שחיטה ולצאת לחולין דאין לך מום קבוע גדול מזה וא"כ לא מיבעיא לר"ל גופי' דעליו הקשו התוס' והוא ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף דוודאי קשיא טובא דהרי יכול לפדותו לאחר שחיטה על מום שהי' קודם שחיטה דהיינו בתחלת השחיטה דהרי אין לשחיטה אלא לבסוף אלא אפילו ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אכתי יכול לפדותו על מום שבתחלת שחיטה אע"ג דאפסל לה מתחלת שחיטה הרי כתבו התוס' דאע"ג דאפסל יש לה פדיון ועכ"פ לא מקרי מום דלאחר שחיטה כמבואר בחולין דיכול לפדות על מום זה ולכאורה לפירש זה נדחה ראיות התוס' מהא דתנן בתמורה עתו יקברו דלפמ"ש יש לחלק בין מיתה לשחיטה אמנם המעיין בתמורה יראה דאוקמי' למתניתן דמתו אליבא דר"ל בעבר ושחט יל"ד מתו וא"כ שפיר מייתי תוס' ראי' אבל גם על הגמרא קשיא מה שהקשיתי למעלה וצריכין אנו לדחוק לשיטות התוס' דאע"ג דבשוחט בפני' יכול לפדות על מום זה מ"מ בשוחט בחוץ על כרחך הכי אגמרי' רחמנא דלא לחשבו למום דאי חשוב מום תו לא משכחת להשוחט בחוץ שיתחייב כרת דהרי מתחלת השחיטה הוי בעל מום אלא על כרחך דלא חשבי' רחמנא תחילת השחיטה למום כיון שהיא דרך שחיטה ולכך ה"ה לענין פדיון לא הוי מום בשחטו בחוץ אבל כל זה דוחק דאיכא למימר דאע"ג דלענין שחוטי חוץ לא חשיב מום והכי אגמרי' רחמנא דחייב כרת מ"מ לענין פדיון הוי מום ומזה הוכיח הרמב"ם דקיימא לן כהספרי דמטיל מום בקדשים לוקה על אכילתו משום לא תאכל כל תועבה