תשובות הרא"ם חלק א טו

על כרחך דסתם גמרא ס"ל דגרמא לאו דאורייתא וא"כ ממילא הלכה כר"מ כמ"ש לעיל עוד נראה לפענ"ד לבאר דהרמב"ם לשיטתי' ומוכח דס"ל כר' מאיר מהא דפסק הרמב"ם פרק י"ח מה' פסולי המוקדשין דהמטיל מום בקדשים ושחטו על אותו מום ואכל ממנו כזית לוקה מלאו דלא תאכל כל תועבה והקשה המל"מ פרק ד' מהל' בכורות מההיא דצורם אוזן דמשמע דאינו אלא קנסא דרבנן וכן כתב הרמב"ם בעצמו ונראה לענ"ד דס"ל להרמב"ם דהכא מיירי בבכור דזמן הזה ואע"ג דכתיבנא דאף בזמן הזה עובר בל"ת אם צרם אוזן בכור נראה לענ"ד כיון דלא לקו עליו אינו בכלל לא תאכל כל תועבה ואינו אלא קנסא והנה מזה בעצמו הוכיח הרמב"ם דאף בזמן הזה הוא דאורייתא דלמאי שכתבנו האי מתניתן דצורם אוזן שהוא קנס מיירי בזמן הזה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' מה שהקשיתי למעלה דאיך קאמר בגמרא דבצורם אוזן איכא איסורא דאורייתא ואין ליישב דהכא קאמר כיון דבזמן שביה"מ קיים הוי דאורייתא וקנסו גם לסוף ימים אף השתא לא בטיל התקנה זה אינו דבזמן שביה"מ קיים לא הוצרכו לתקן דהרי בלאו הכי אסור משום לא תאכל כל תועבה ועוד דאם כן מאי קא מבעיא לן דהרי בזמן שביה"מ הי' קיים ודאי הי' אסור אף לאחר מותו לבנו משום לא תאכל כל תועבה אלא על כרחך דקי"ל כר' מאיר דאף בזמן הזה אסור מדאורייתא והא דמשמע בע"ז דף י"ג דאינו אלא דרבנן נראה לי על דעת הרמב"ם מפרש כרש"י דהתם מיירי בקדשי בדק הבית ודו"ק שם. עוד צריך אני לבאר במה שקנסו לצורם אוזן בכור שלא ישחוט על אותו מום ולא קנסו בנו אחריו והדבר פשוט ומבואר בגמ' ופוסקים דבחיי הצורם אסור לכל הכהנים וכ"ש לבנו ומה חילוק יש בין בחיי הצורם ובין לאחר מיתת הצורם ומדוע אסור לכהנים אחרים בחיי הצורם ונראה לענ"ד דלא מיבעיא לשיטת הטור שכתב הטעם הא דהכהנים חשודים משום דהטיפול מרובה וא"כ לפירש זה וודאי הוצרכו לקנוס להמטיל מום שיהא אסור אף לכהנים אחרים ולא יהא נשחט ע"י משום דאי הי' מותר לכהנים אחרים לשוחטו אתעבידא מחשבתו ועיקר כוונתו שלא יצטרך לטפל בו אף לשיטת רש"י דמשמע בכמה מקומות ופשטא דלישנא דהטעם דהכהנים חשודים להטיל מום בקדשים כדי לאכלו וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות בכורות ל"ה פ"ה מ"ד להרמב"ם ובאמת לשיטת הטור צריך לדחוק מאוד בלשון הגמ' שם גבי רועה כהן בבהמת ישראל דקאמר אנא טרחנא וכן בלישנא בתרא דקאמר לא שביק צורבא אמנם להר"י ורמב"ם הדברים כפשטן שוב ראיתי ברש"י ביומא דף ע"ח דכתב וז"ל הכהנים חשודים בזמן הזה שצריך לטפל בו ולזונו עד שיפול בו מום עיין דף ע"ח ע"ב אמנם אף לשיטתן יש ליתן טעם לחלק בין בחיי כהן הצורם בין לאחר מיתה לפי מאי דקי"ל דאין הכהן נאמן להעיד לכהן אחר שנפל בו מום מאיליו משום דחיישינן לגומלין וא"כ מהאי טעמא כיון דחשידי אם נתיר לכהן אחר חיישינן לגומלין ולכך אסור לכל הכהנים אבל לאחר מיתת הצורם תו לא חיישינן לגומלין ולכך מותר אף לבנו אמנם אף לשיטה זו י"ל דדינו של הש"ך אמת באם עבר ושחט דאינו אסור רק לו ולאחרים מותר דכולי האי לא חיישינן לגומלין שיעשה בו מום וגם יעבור וישחטנו ויאכילנו לאחרים משום גומלין אמנם אינו מוכרח לשיטת הטור דעיקר הטעם משום טיפול וודאי דברי הש"ך ברורי' כיון דעבר ושחטו ממילא תו אין לאסרו עכ"פ לאחרים ולפי מה שראיתי בש"ע קשיא טובא על מורי זקיני שכתב וז"ל הנ"ל שהביא ראיה מצורם אוזן בכור דהיכא דעבר על אסורא דאורייתא קנסו אף לאחרים דאין ראי' כלל לפימ"ש ואדרבה מדלא קנסו בנו אחריו לכאורה איכא ראיה להיפך אמנם יש לדחות כמ"ש לעיל דלא מיבעיא לשיטת הפוסקים דס"ל בזמן הזה הוא דרבנן אלא אף לשיטת הרמב"ם י"ל בין היכא דעבר על לאו דלוקין עליו אבל בצורם ליכא מלקות אמנם הראי' שהביא מחמץ שעבר עליו פסח הוא ראי' ברורה ולכאורה הי' מקום לחלק בלאו הכי בין צורם אוזן לחמץ דהתם לא קנסו לבנו גם בשלו רק בשל אביו דהיינו החמץ שנשאר מאביו. אבל הכא אם קנסו לבנו הרי קנסו לבנו בשלו שיצטרך לטפל בו אמנם לפ"ז הי' לו לגמרא לחלק חילוק זה בין צורם אוזן למכוין מלאכתו במועד ולפי מ"ש לעיל בשם מורי זקיני דכל דעבר אדאורייתא עכ"פ היכא דאיכא מלקות קנסו גם לבנו יש להוכיח שיטתו דבזמן שביה"מ קיים אם הטיל בו מום ושחטו עלי' ואכל ממנו כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה ובזמן הזה איכא ג"כ איסורא דהא לפי מה דכתיבנא על כרחך הא דאמרינן דצורם לא קנסו בנו אחריו על כרחך מיירי בזמן הזה דאי בזמן שביה"מ קיים וודאי קנסו כיון דעבר אדאורייתא קנסו אפילו לאחרים כ"ש לבנו כמ"ש לעיל דאין לחלק בין אחרים בחיי הנותן לבנו לאחר מיתה אלא על כרחך בזמן הזה ואפילו הכי קאמר בגמרא דעבר אדאורייתא ועוד דאיך אפשר לומר דמיירי בזמן שביה"מ קיים דהרי כבר כתיבנא דעיקר הטעם דקנסו לאחרים בצורם אוזן אף דלא קנסו או דהטעם משום טיפול או דחיישינן לגומלין כמש"ל ושני הטעמים לא שייכי בזמן שבית המקדש קיים דהרי יכול להקריבו ולא מצינו בשום מקום שיהיו הכהנים חשודים על קדשים להטיל בו מום כדי שיאכלם בתורת חולין וזה נראה כוונת הר"י לקמן גבי הכל נאמנים על מעשר