תשובות הרא"ם חלק א יד

תשובה ז

צריך אני לבאר תחילה דין אם צורם אוזן בכור הוא דאורייתא בזמן הזה או דרבנן והנה מפשטא דלישנא דגמ' בגיטין פרק השולח דף מ"ד גבי מוכר עבדו לנכרים ובמ"ק דף י"ג גבי בעיא דמכוין מלאכתו במועד קאמר דצורם אוזן בכור יש לומר דלכך קנסוהו רבנן מפני שהוא דאורייתא ודוחק לומר דכוונת הגמ' די"ל דמתניתן דקנסו בצורם אוזן מיירי רק דווקא בזמן שביה"מ קיים. או אליבא דר"מ וכאשר יתבאר לקמן ועוד דא"כ הו"ל למבעיא בצורם אוזן גופא בזמן הזה אליבא דרבנן ועוד דדוחק לומר דס"ד דכל המשניות דלדעת אסור מיירי דווקא בזמן שביה"מ קיים ואדרבה מזקן ושערו מדולדל מוכח דמיירי בזמן הזה דאי לאו הכי הרי עובר בבל תאחר וצריך להקריב בתוך שנתו וגם איך אמרו שאין לו תקנה בלא מום וזה ברור. אמנם קשיא טובא דאיך אפשר לומר דצורם אוזן בזמן הזה הוא דאורייתא דהרי מבואר בע"ז דף י"ג דמטיל מום בקדשים בזמן הזה גרע ממטיל מום בבעל מום ואתי אלא כנראה דמטיל מום בקדשים וכיון דאפי' מטיל מום בבעל מום אינו אלא מדרבנן לרבנן כ"ש מטיל מום בזמן הזה וכן כתבו התוס' בבכורות דף ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאפילו לר"מ דס"ל דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא דאפילו הכי מודה דאפילו בתם בזמן הזה אינו אסור רק מדרבנן ק"ו לרבנן דפליגי עלי' דר"מ ולכאורה צל"ע על מו"ז בתבואות שור סי' ט"ז שהביא ראיה גבי אותו ואת בנו היכא דישראל עביד אסורא דאורייתא קנסו לו ולאחרים מהא דצורם אוזן וצריך עיון דהרי גם בצורם אתן בזמן הזה קנסוהו ג"כ אע"ג דאינו אלא דרבנן וכמבואר בכל הפוסקים אמנם לא עליו התלונה דהרי כן מבואר בגמ' בהדיא כמש"ל דצורם אוזן הוא דאורייתא וצ"ל דכוונת הגמ' כיון דכבר קנסו בזמן שביה"מ קיים דהיא דאורייתא ואמרו שלא ישחוט עליו א"כ אף השתא שהוא רק דרבנן לא בטלה התקנה דדבר שבמנין אף בנתבטל הטעם לא בטל הגזירה וכיון דאסרו לשחוט על אותו מום בזמן שביה"מ קיים אף אחר החורבן לא בטלה התקנה אמכם אין זה מספיק דבשלמא אם גזרו בפירוש על בכור שפיר יש לומר אע"ג דבטל הטעם לא בטיל הגזירה אבל אם גזרו על כל איסורים דאורייתא וממילא הי' בכור בכלל לא שייך לומר אעפ"י שבטל הטעם דהרי לא גזרו רק על אסור דאורייתא וכמ"ש התוס' ריש ביצה גבי פירות הנושרין ועיין פני יהושע. אמנם הרמב"ם פ"א מהל' איסורי מזבח פסק בהדיא דהמטיל מום בקדשים בזמן הזה עובר בל"ת ואינו לוקה וכן כראה דעתי במטיל מום דכתב דאינו לוקה משמע הא איסורא דאורייתא איכא והלח"מ רצה לומר דכוונת הרמב"ם שהוא רק דרבנן אמנם הרמ"א יראה דלשון הרמב"ם אינו סובלו ובלאו הכי כבר עמד הלח"מ על דברי הרמב"ם והניחם בצריך עיון ומה שנראה לפענ"ד דהרמב"ם פסק כר' מאיר דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא מריבויא דכל רק דלא לקה משום דאתיא מריבויא ולא כתיבא בהדיא וכן לרבנן לא לקי על גרמא וטעמו נראה לפענ"ד משום דשמא פסק כר"ש דמותר לשחוט בהקיז דם לאחוזת דם ומותר להקיז לה לכתחילה וקאמר בגמ' הטעם משום דס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אבל בפסיק רישא אסור וכן מבואר בהדיא בפירוש המשניות להרמב"ם וכן מבואר מדבריו בהלכות בכורות וא"כ על כרחך דס"ל שהמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן אפילו בפסיק רישא יש להתיר ולא הוי צריך לטעמא דדבר שאין מתכוין מותר כמו שכתב התוס' שם בטעמא דרבנן דס"ל מטיל מום בבעל מום הוא דרבנן ובאחוזת דם לא גזרו והרמב"ם לא הזכיר שום חילוק בענין אחיזת דם דאיכא דמתה ואיכא דלא מתה ולא הוי בעלת מום ונראה מלשון הרמב"ם בפירוש המשניות ובהל' דהמקיז דם באחוזת דם בכל גוונא הוי מטיל מום בבעל מום ואפ"ה תלי שמואל טעמא בדבר שאינו מתכוין א"כ על כרחך ס"ל דמטיל מום בבעל מום הוא דאורייתא ועוד כראה לענ"ד דהרמב"ם ז"ל פסק כפשטי' דלישנא דגמרא דמשמע דצורם אוזן בזמן הזה הוא גם כן דאורייתא ולקמן יתבאר דלשי' הרמב"ם אי אפשר לפרש בגמרא כמש"ל. ועוד נראה לענ"ד להוכיח דהרמב"ם פסק כר' מאיר מדלא הביא הרמב"ם בשום מקום דין דגרמא בבכור להטיל מום הוא דאורייתא כדס"ל לרבנן דפליגי אדר"מ זולת בהלכות בכורות פרק ב' כתב דאם גרם מום לבכור או אמר לעכו"ם לעשותו אסור לשחוט עליו דקנסו אותו אבל לא הביא הברייתא דאסור לגרום מריבוי דכל וא"כ על כרחך דפסק כר' מאיר ואצטריך לרבות מטיל מום בבעל מום ועוד נראה לענ"ד דמטעם זה עצמו פסק כר' מאיר משום דאמרינן בגמ' בכורות ל"ה זה הכלל לדעת אסור לאתוי גרמא משמע בגמרא דיותר יש לקנסו באמירה לעכו"ם ובגרמא ומצוה לעכו"ם איבעיא בגמ' ב"מ דף צ' אם יש שבות באיסור לאו וכתב הרא"ש בשם הראב"ד בפרק השוכר את הפועלים גבי בעיא דחסימה דהא דאסרו אמירה לעכו"ם בבכור אע"ג דליכא רק איסור לאו משום. דבקדשים החמירו אי ס"ד דגרמא דאורייתא האיך אמרו לאתויי גרמא דאדרבה יותר יש לקנוס בישראל הגורם בעצמו דאיכא אסורא דאורייתא ממצוה לעכו"ם דז"א רק שבות דרבנן אלא