תשובות הרא"ם חלק א יג

לאסור מצד הדין ועיין בהר"ן פרק אין מעמידין שכ' בשם הרמב"ם טעם זה על גילוי וזה דבר פשוט דלא מקרי דבר שבמנין ומלשון הרמב"ם נראה שבשעה שגזרו על הגבינה גזרו ג"כ על המעמידין בעשבין מפני אותן שמעמידין באיסור וה"ה נתן טעם משום דבר שבמנין ויש לעיין לכאורה דלמה לי' טעמא משום דבר שבמנין ת"ל דהרי מתחלה גזרו אפילו על הגבינות שהעמידוהו בעשבין וכן כראה מלשון הרא"ש שהבאתי למעלה בשיטות הרמב"ם ונראה לענ"ד דכוונתו אפי' ידוע לנו בבירור שאין שום אדם בעולם מעמיד בקיבת איסור אפילו הכא אסור משום דבר שבמנין וא"כ בנד"ד יש להסתפק דאולי יש לומר אם הי' ידוע לנו בבירור שלא נהגו איסור כשהלכו למקומות אחרים דאף דבמקומות אחרים לא הי' שייך אותו פרצה אכתי הי' להם לנהוג חומרי מקום שיצא משם וגם אולי לפי לשון השאלה שוועד החכמים גזרו הוי כב"ד הגדול דאקרקפתא דגברי מוכח כמו בחרם רגמ"ה ע"ש לקמן אלא וודאי שלא היתה הגזירה רק במקומם משום אלמות הטבחים ולכך עכשיו שגם שם אכשור דרי הי' נראה להתיר כמש"ל ובלתי ספק כי בלשון התקנה אינו מבואר שהתנו בפירוש שלא ינהגו איסור רק בעודן במקומן ומטעם שכתבתי למעלה הותר עוד ספק אחד שהיה ראוי להסתפק בו דאולי מטעם אלמנות הטבחים שהיו שם תקנו שיקבלו עליהם חומרת האוסר מיעוך ומשמוש לגמרי אמנם לפי מש"ל דיש להכריח זה ממה שנהגו כשהלכו למקומות אחרים

עוד יש לצדד להקל ממ"ש הטור דם והש"ע בא"ח סי' י' לענין ציצית ועיין בב"י ומ"א שהעתיקו לשון הרא"ש שכל שטעם האיסור ידוע כל שנתבטל הטעם אפילו מכין אחר אין צריך ולא דמי לביצה ושובו לאהליכם שאין הטעם ידוע כל כך ואף אם נימא דטעם ידוע מקרי כל שהזכירו הטעם בפירוש בשעת מנין אמנם מלשון התקנה שהעתיק מעכ"ת נראה ג"כ שמפורש הטעם בהתקנה וא"כ יש מקום בפשיטות להתיר אבל לשון הרא"ש כפי מה שהעתיקו המגן אברהם צריך לעיין דמסוף לשון הרא"ש משמע שחילק עוד באופן אחר דהתם אף תקנה לא היה רק ביש אוסרין משום גזירה וכיון דליכא גזירה שריא ומשמע שלא היה מנין לאסרו וא"כ הוא טעם משום אחר ומלשונו משמע שהכל הוא טעם אחד והי' צ"ע בגוף תשובת הרא"ש היות קונטרס תשובה זו חסר ברא"ש שת"ל ועכ"פ לדינא נראה לענ"ד להקל להתיר לפי שעה וצורך שבת וי"ט בעת שיש דוחק בבשר אף בב"ד קטן חדא דכדאי הוא הראב"ד לסמוך עליו אף שלא בשעת הדחק וכ"ש בשעת הדחק ובפרט במילי דרבנן שומעין להקל ובשעת הדחק אף ביחיד נגד רבים ומכ"ש לפי מה שכתבתי למעלה דלהרא"ש אפשר דאין צריך מנין כלל וגם יש לצרף הסברא שכתבתי כיון שלא נהגו איסור כשהיו במקומות אחרים ועוד אפשר דלפי שעה לצורך מצוה אף הרמב"ם מודה בפרט שנתבטל הטעם וגם אפשר דגם הרמב"ם מודה להרא"ש כל שהזכירו הטעם בפירוש בשעת המנין כמש"ל ועל כל מה שכתבתי לעיל צריכין נאמנים ירא שמים ובשעת המיעוך וגם י"ל דהוי קצת דבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה עיין כ"ז סוף פרק הספינה: שאלה ו

ע"ד השאלה בנשבר בעוף רוב צלעותי' ואפילו הפוסקים דמחמירין אפילו בנשבר צלע אחד בעוף דחיישינן לנקיבת הריאה יש נפקא מ כי' בשאלה זו היכא דאנו מסופקים אם נשבר מחיים או לאחר מיתה דאי אמרינן דטריפה מחמת מכח נקיבות הריאה הוי ספק ספיקא אבל אי הוה טריפה מחמת עצמה הוה ספק אחד ודו"ק עד כאן השאלה: תשובה

נ"ל דוודאי אין לספק בזה דאין לחלק כלל בין בהמה לעוף מכח האי דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף וראיה לדברי מדברי ת"ה שכתב הביאו ב"י סוף סי' י"ג וז"ל כת"ה שמעתי משם אחד מהגדולים שאם נשבר העצם המחובר לגוף ונשבר סמוך לגוף ממש חוששין שמא נדחק ונקב את הריאה ואסור עד שנבדק את הריאה ואין הדברים אלו מחוורים בעיני שהרי נשתברו מיעוט צלעותי' כשרה ואין חוששין כו' הרי מדיוק לשון מיעוט צלעותי' כשרה משמע אבל רוב טריפה וכן משמע יותר בלבוש עטרת זהב סי' נ"ד סעיף ב' יעיין שם וכן משמע בפרי חדש יו"ד סי' י"ג יעיי"ש ובזה וודאי די שלא להכשיר מכח ס"ס בנשבר רוב הצלעות אך מפני שראיתי שאעפ"י כן מפקפקים בזה ואומרים דלאו דווקא נקט לזה הראיתי להם דזה מבואר ברש"י והר"ן פ"ד דביצה דף ל"ד ז"ל הגמרא תנן התם דרסה או שטרפה בכותל פירש"י אדם שדרס על העוף וכו' אמר ר' אליעזר בן אנטיגנוס צריכה בדיקה פירש"י כי שהתה מע"ל נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותי' וכן כתב הר"ן כלשון רש"י והנה שיטת רש"י והר"ן דאין שינוי אחרת פוסל אחר שהי' מע"ל רק דצריך בדיקה אחר טריפות ודלא כשיטת הרמב"ם הרי מבואר בהדיא דרש"י והר"ן אף בנשתבר רוב צלעותי' טריפה ודו"ק: