תשובות הרא"ם חלק א יב

לחוד וכן משמע כאן בהר"ן וכן מבואר בע"ז דף ד' והא דלא משני בסנהדרין דף נ' כן משום דקושטא משני דגם לדבר שבמנין אתי רק בזה הי' יכול לעשות רק דבלאו הכי רצה הקב"ה להזהירו על מצות עונה לכך התיר בעצמו אמנם בלאו הכי אין בו ריח קושיא דוודאי כל שהגדולים מתקני התקנה חיים וקיימים אין להקטנים להתיר בדבר שצריך היתר בלתי ידיעתם ורצונם וכ"ש הדבר שיצא מפי השם ובלימוד הישיבה אמרתי דבלאו הכי על כרחך אין ראי' משם דהא בלא"ה קשיא קצת לאיזה צורך אמר השם למשה ואתה פה עמוד עמדי דנראה דלא הי' בכלל ההיתר שהרי הקב"ה צוה למשה להתיר לישראל ולי' לא התיר ממילא יאסור ועוד יש לדקדק אהא דאמרינן דמשה עשה מדעתו לפרוש מן האשה מקל וחומר תקשה ממה נפשך אם יתיר לו השם יתברך אין כאן ק"ו ואם לא יתיר לו ממילא יהיה אסור והנלפענ"ד עפ"מ שהקשה הפני יהושע לשיטת התוס' דחרמות לזמן אין צריך היתר שהרי הקב"ה לא אמר רק וקדשתם היום ומחר ולפענ"ד לק"מ דעכ"פ נאסרו מדבורו של משה שאמר והיו נכונים דהוי בלא זמן ולפ"ז ממילא משה שלא שמע רק לזמן לא הי' צריך היתר ולפ"ז לא נאסרו ישראל רק מדבורו של משה וא"כ בוודאי הי' יכול משה להתיר בעצמו רק שלא רצה להתיר בלי רשות מהשם יתברך תו הקשה לשיטת רש"ל דילמא במשוך היובל לסימן הוא דאתי ויש לדחות דא"כ אל מול ההר ההוא למה לי גם מה שפירש מעכ"ת בדברי הרמב"ם לא כיון יפה וכוונת הרמב"ם להיפך שהקשה איך שייך לומר שב"ד השני גדול במנין מהראשון הרי כל ב"ד הוא של ע"א וע"ז השיב דהמנין קאי על חכמי הדור שהסכימו עמו עם הב"ד על התקנה וזה פשוט וראיה לדבר ית' שנמנו תלמידי ב"ש וב"ה ועתה אבא לנידון דידן דיש להסתפק בו הרבה חדא אף לדעת הראב"ד איזה מקרי נתבטל הטעם דאף אם נימא דלא תקנו רק בשביל שהי' ידוע להם שאין לסמוך על השוחטים בשביל אלמות הטבחים וכעת נפלו בעלי זרוע אכתי יש להסתפק דלמא לא מקרי נתבטל הטעם דשכיחי אפקורי דמצערי רבנן ואיכא למיחש שמא יחזור הדבר לקלקולו ולא מקרי נתבטל הטעם רק בידוע שנתבטל הטעם לעולם ואף דכבר כתבתי דיש להביא ראיה מעיטור פירות הי' כראה לכאורה לדחות משום דהתם מנכר מלתא ולכך עכ"פ תנאי מהני אבל הכא לא מנכרי מלתא כולי האי ולשיטת התוס' י"ל אף דמיעוט העירות לא מנכרי מלתא כל כך מכל מקום הי' אפשר לומר דבאמת המבטלים היו גדולים מהמתקנים והיו יכולים לבטל אף שלא נתבטל הטעם אבל זה אינו דמידי הוא טעמא אלא להראב"ד והוא ס"ל דבפשט איסורו אף גדול אינו יכול לבטל ותיקון פירות הוי כפשט איסורו כמו שכתב מעלתו בשם התוספ' ועוד דאם כן התנאי למה לי כמש"ל ואף עכ"פ מוכח דמהני תנאי אף בדבר שקרוב שיחזור לכמות שהי' ומכ"ש שיכולים להתנות בעוד הטבחים אלו קיימים שידועין ומוחזקים להם בכשרות וזה מקרי מידי דמנכר אבל עדיין יש להסתפק דלמא בעינן גדול אף בנתבטל הטעם כדעת הרמב"ם ועוד יש להסתפק דלמא אף בגדול אינו יכול לבטל דמקרי סייג ואף בנתבטל הטעה אינו יכול סייג לבטל כדעת הכ"מ אמנם לכאורה הי' נראה לצדד להקל מהא דמוסכם מכל הפוסקים דעכשיו לא חיישינן לגילוי כיון שאין הנחשים מצוין וכל דבר שהוא משום חשש ועבר החשש אף היתר אין צריך ואין לחלק בין סכנתא לאיסורא ועוד דהרי גם בביצה דף ה' כתבו התוס' גבי הא דהאידנא דאיכא חברי חיישינן כתבו התוס' והאידנא לא חיישינן לזה משום שנתבטל החשש ואפילו מנין אחר אין צריך וכן כתב הד"מ ביו"ד סי' קכ"ב דאי איסור סתם יינם בהנאה משום מלתא דיי"נ א"כ עכשיו שאין רגילין בניסוך מותר בהכאה דכיון שבטל הטעם בטלה הגזירה מידי דהוי אגילוי וה"ה לסתם יינם הואיל ואין יינם מצוי בינינו הרי נראה מבואר דאף בסייג כשבטל הטעם בטלה הגזירה כיון שאינה רק משום חשש בעלמא וזה דעת חכמי נרבונא שהתירו גבינה שהעמידהו בפרחים ואפילו לדעת הסמ"ק שאסרו בשם ר"ת עיין שם הטעם משום דהרבה טעמים וכמ"ש עיין ביו"ד סי' קט"ז הא לא"ה משמע דהוי שריא אבל כראה ברור דאין מכל זה ראי' דבאמת צריך ביאור לחלק בין דבר שהוא משום חשש דאפילו מנין א"צ כשנתבטל הטעם ובין דבר שבמנין ומה שנראה לענ"ד דבדבר שגזרו משום חשש וודאי אף מתחלה לא גזרו אלא במקום דשייך החשש דמה הי' להם לגזור כלל במקום דליכא חשש וא"כ השתא במקום שנתבטל החשש לא נודע מאותו מקום שלא הי' החשש בשעת הגזירה וזה קרוב למ"ש למעלה שבמקום שגילוי דעתם המתקנים דבמקום שלא שייך הטעם לא תקנו ממילא אם נתבטל הטעם לא בעינן גדול ממנו וכ"ש לענין זה דלא בעינן מנין כלל שוב מצאתי בתוס' בע"ז דף כ"ז ע"ב וכן מבואר שם ברא"ש ועיין במ"א סי' תרכ"ח ס"ק ו' במ"ש שם ולא מקרי דבר שבמנין וצל"ע דנראה דלא שייך שם סברא זו אם לא בדוחק ובלאו הכי לסברת הרא"ש גבי ציצית שהבאתי לקמן דבגזירה לא שייך דבר שבמנין אתי שפיר וכן מבואר ברא"ש שוב מצאתי במ"א ר"ס תס"ח בשם הרא"ם וכן מצאתי במהרי"ט סי' י"ג ומטעם זה אף לאסור בכלים גקלייזט דלא נאסר בכל מקום וגם בלאו הכי אין לאוסרן דלא נאסר במנין כלל רק שכתבו שראוי