תשובות הרא"ם חלק א יא

וכו' ועל כרחך הכוונה דגם ע"ז הי' צריך מכין בפ"ע ועיין ברמב"ן ומוההר"א ופני יהושע והנה באמת קשה אמאי לא אמני אי דוודאי הי' ראוי לבטלו אלא על כרחך צריך מנין בפני עצמו יותר גדול ואין להביא ראיה להיפך מהא דקאמר שם אביצה לא אמנו משמע דמהני מנין וכן מבואר בשיטה מקובצת אמנם לפענ"ד אינה ראי' כלל דהרי הוא הקשה בעצמו דמאי ס"ד דר' יוסף דבוודאי ביצה בעדות תליא ותירוץ דס"ד דאעפ"י שצריך שיתירו בפירוש ולכך י"ל דעכ"פ קטן יכול לבטל. גם מ"ש מעלתו דפרוזבול הוי סייג לענ"ד דברי הכ"מ נכונים ואף הב"ח בסי' ר"ח חיזקן ע"ש אמנם לענ"ד בלא"ה הדבר ברור דדעת הרמב"ם דסייג לא מקרי רק מה שעשו חכמים משמרת למשמרת וגוף הסייג הוא דבר איסור שאסרו לעשותו וכיון שעשו משמרת לתורה לאסור דבר המותר הרי הוא כגוף איסור תורה ושום ב"ד אינו יכול לבטלו וכמ"ש הרשב"א הביאו הש"ע סי' רי"ד דביחיד לא מהני שאלה ואף להרא"ש שחולק וכן נראה כדעת הש"ע להלכה וס"ל דמהני שאלה מ"מ וודאי יש לחלק בזה דהרי אף לשיטת הרא"ש אם נהגו בסייג מעצמם צריך התרה בלא מנין ואם ע"פ חכמים בעינן מכין אחר ובפרוזבול לא שייך התרה ואינו ענין לפרוזבול כלל ויש לי בזה למקום עיון ממה שכתב הש"ע סי' רכ"ח סעיף כ"ח וז"ל אם היתה בהסכמה גדר כרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתיר עכ"ל והוא מתשובת הריב"ש סי' קע"ח והריב"ש הביא ראי' ע"ז מהא דאיתא בירושלמי דאין מתירין נדר שלא לשחוק בקוביא ונראה מדבריו דאין חילוק בין להתיר מה שגזרו לאסור האסור ובין שגזרו משום סייג ולפ"ז צ"ל דגם ביחיד שקיבל דבר לסייג אין להתיר לו והוא כדעת הרשב"א שהבאתי למעלה והנה הש"ע בסי' רי"ד נראה שהסכים לדעת הרא"ש הרי שאחז החבל בשבי ראשים אבל הי' כראה לי ליישב דעת הש"ע משום דכוונתו למ"ש הרמב"ם דכל שהתקנה לגדר וסייג אף ב"ד גדול מהם אינו יכול להתיר וא"כ ה"ה בהסכמת הקהל אבל עדיין יש לפקפק תקשה להריב"ש דאמאי לא הביא בפשיטות ראי' זו ועוד דאפילו לדעת הראב"ד כל שפשט ולא נתבטל הטעם אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטל ועדיין הי' אפשר לומר שכפי הנראה בתשובה שם שעשו התקנה משום סכנה ונתבטל הסכנה הראשונה רק שעדיין נשאר סכנה אחרת וס"ל דזה מקרי נתבטל הטעם אך עדיין עכ"פ הי' לו להביא סברת הרמב"ם והראב"ד בזה אלא על כרחך צ"ל חדא מתרתי או דיש לחלק בין תקנת הקהל בענייניהם לדבר שגזרו ב"ד הגדול שהרי תקנות וחרמות הקהל ניתרין אפי' בלא היתר ותוך הזמן משום דכך נהגו והוי כאלו התנו וה"ה לענין זה שעד"כ נשבעו וכיון דהשתא ליכא איסורא יכולין להתיר או משום דאין זה ענין לדברי הרמב"ם דמיירי בסייג שעשו לאיזה דבר מצוה או עבירה דנעשה הסייג בגופו של איסור כמש"ל בטעם הרמב"ם ובין האי מעשה שהי' משים סכנה ונתבטל הסכנה דלא שייך למימר דנעשה כגופו של איסור דהאיך יחול עליו שם איסור וא"כ יש לדקדק בסתימת לשון הש"ע וגם יש לדקדק דהרי הש"ע בב"י לא הביא דברי הרמב"ם כלל רק דברי הריב"ש ומטעמים הנ"ל אין להביא ראי' מדברי הריב"ש לנידון דידן דכל שנתבטל הטעם אף בסייג יכולין להתיר דהרי לא החמיר הריב"ש רק מצד שנשאר סכנה אחרת הא לאו הכא יכולין להתיר משום די"ל דהתם כשנתבטל הסכנה ממילא יכולין לבטל שמתחלה על דעת כן גזרו וע"ד הקהל גזרו ע"ש בתשובה ודו"ק. ומה שכתב מעלתו דשמן לא הוי סייג תימה בעיני ומ"ש משום דאין הגזירה מיני' ובי' לא ידענא מאי בכך והנה גם פתו ויין ובנותיהם ודבר אחר משום ד"א גזרו ועוד דלפ"ז מאי מקשה על שמן דאין אליהן יכול לבטלו וא"ל דהמקשן לא ידע לחלק בין סייג אם לאו א"כ מנ"ל לתרצן דלהתרצן יש חילוק דהרי התרצן לא הזכיר כלום מסייג וקושיות הכ"מ בלא"ה לא קשה מידי דזהו בעצמו קושיות הגמרא שוב מצאתי בלח"מ גם מה שפירש בדעת הרמב"ם לחלק בסייג ופשט לא נהירא ולא ראיתי להאריך ולדקדק בהם כי גוף הפירוש לא נראה לי ואינו מוכרח ומה שהקשה על רש"ל לא ידענא מאי קשיא לי' דוודאי ר"ג לא גזר תחלה על כל העולם כילו וגם לא הי' כח בידו כי לא הי' עלך או נשיא או סנהדרין עיין ברין ב"ש סי' תע"א וכן משמע ברשב"א עצמו שהביאו מור"ם אלשיך רק דר"ג גזר רק על אנשי מדינתו ושאר המדינות שרצו לקבלו קבלו מעצמם גזירתו והוי כפשט איסורו כיון שמתחלה לא גזר רק על אותן מדינות שקבלו גזירתו וכמ"ש מעכ"ת בעצמו בשם התוס' והטעם נ"ל דכל שלא פשטה ברוב ישראל א"כ לא הסכימו רוב ישראל עלי' תחלה והמיעוט נגרר אחר הרוב ולכך יכולין להתיר ומ"ש מדקדוק לשון הרמב"ם שלא הזכיר בחלוקה שני' אף אם נתבטל הטעם אינו הכרח כל כך דקאי אדלעיל שהרי כתב בד"א ואדרבה מדלא הזכיר ההיפך נראה דאין לחלק והא דהזכיר דבעינן פשט קמ"ל רבותא דאף בסייג בעינן פשט ומ"ש ראיה ממאי ששינה הרמב"ם מלשון עקירה ללשון ביטול ג"כ אינו דקדוק כ"כ תדע דהרי הרמב"ם הוציא זה מלשון הגמרא דבכל ב"ד יכול לבטל חוץ מי"ח דבר הרי משמע דאפילו לבטלן א"א ומה שהקשה מעלתו למה לא התיר משה מעצמו לק"מ חדא די"ל דלמצות עונה ג"כ אתי ומלות עונה לחוד ופרי' ורבי'