תשובת הגאונים (מהר"ל יעקב בן הרב יצחק הלוי פולק) צו

אחר מותו ובזה מה שרמז המיתה לאדם במ"ם מן שם אדם מורה כי המיתה לצדיק הוא מעלה עליו כי בשם אדם רמז הכתו' כי זה האדם הוא תמיד מוסיף והולך ומתחלה כאשר נולד היה כחו מתפשט בעולם והוא כמו הא' ואח"כ כוחו מתפשט לכל ד' רוחות ומגיע עד הד' שהיא כנגד ד' רוחות ועוד מגיע יותר עד המ"ם שהיא ארבעי' והיא התפשטו' לד' רוחות יותר וסופו ואחריתו היא המיתה הסתומה ומאחר שרמז כאן שהאדם תמיד מוסיף והולך א"כ המיתה שנרמז ג"כ כאן שהיא סוף האדם הוא עלוי כאשר הוא צדיק כי הוא עלוי יותר ממה שהיה בחייו וכמו שאמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר עודנם הם חיים ואמרו בפרק במה מדליקין כשחטאו ישראל במדבר עמד משה והתפלל לפני הקב"ה ולא נענה וכיון שאמ' זכור לאברה' ליצחק וליעק' מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים ע"כ. ולכך בסוף השם של אדם שהשם מורה על העלוי המ"ם הסתומה היא באחרונה כי האדם הצדיק המיתה מעלה לו כי הצדיק מתבקש להיות בישיבה של מעלה ואין דבר יותר עלוי אל הצדיק מדבר זה ובודאי על זה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו אך יש לשאול כי אם נאמר כי המיתה אל האדם אין זה פחיתות וחסרון מעלה רק שבח היא לצדיק א"כ למה המת מטמא וצוה בכהנים הקדושים שלא יטמא למת אלא בודאי כי יש במת פחיתות ולכך הנוגע בו מטמא וכדי להתיר שאלה זאת לכך בפרשה הזא' היא פרשת אמור שבא להזהיר על טומאת המת כתיב לנפש לא יטמא כי אצל השרצים כתיב כל הנוגע בנבלתם יטמא וכך הוי ליה למכתב בנפש לא יטמא אבל הכתוב בא לפרש כי לא מחמת החסרון שיש במת הוא מטמא אבל הטומאה הוא למת כי הנפש שיצאה מן המת הוא נבדל