תשובה שלמה - ב צ

אמדינן דעתיה שאדעתא דהכי לא התנה הרי הוא כמו דעבד וכמו שקיים תנאו. כן נראה לענ"ד בפי' פלוגתתם. ומעתה כיון דקיי"ל כר' יוחנן א"כ בתנאי צריך שיהא מבורר שקיים תנאו וכל מה דלא סליק אדעתיה לא אמדינן דעתיה דאדעתא דהכי לא התנה, וא"כ גם בנ"ד אם נתפס על ידי אביו שזה הוא מילתא דלא שכיחא טובא ובודאי לא סליק אדעתיה, בכה"ג אמרינן דיש אונס בגיטין

שוב נ"ל דאפשר לומר דלא דמי נ"ד להך דאם מתי מחולי זה. דהתם כיון דרוב חולים לחיים, א"כ אפשר שבלי סיבת האונס לא היה מת כלל. וא"כ אין זה בכלל תנאו. אבל בנ"ד כיון שסוף בעלי זרוע לפול א"כ מסתמא גם בלא אביו היה נתפס. ולכן אין סבת האונס מגרע התנאי דמסתמא גם עלה התנה דכיון דגוף הדבר בודאי סליק אדעתיה וגוף הדבר בודאי אפשר לבוא ע"פ רוב. מסתמא לא איכפת לן בסבת הדבר אף שהוא באונס, כי דסו"ס היה נתפס אלא דא"כ אם כשהיה גוסס נתן גט על תנאי דאם לא מתי מחולי זה ונפל עליו הבית היה צריך הגט להיות קיים. דהא קיי"ל דרוב גוססין למיתה. וא"כ גם בלא האונס היה מת ומדלא חלקו הפוסקים ש"מ דאין לחלק בכך

אחר זה בא לידי ספר שו"ת מהרי"ט, וראיתי שגם הוא בעצמו כבר העיר מהך דאכלו ארי. ותירץ וז"ל דשאני התם דמיתה עצמה ומיתה משונה תרי מילי נינהו, ואדעתא דמיתה נחית משום דסמך אמאי דאמרי אינשי שב שני הוה מיתנה ואינשי בלא זימניה לא מית, דמה"ט התפיסה עצמה מצויה אם לא תתגלה ע"י אוהביו תתגלה ע"י אויביו וכל האנשים הזרים דשכיחא טובא עכ"ל וכונתו נראה כמו שכתבתי לעיל דאם שהתנה אם מתי מחולי זה היתה דעתו שיקום מחליו ואפשר דאם לא נפל עליו הארי לא היה מת. אבל בנ"ד אף אם לא מסרו אביו סו"ס היה נופל בתפיסה. אלא דכבר כתבתי דא"כ היה להפוסקים להודיענו דאם היה גוסס והתנה תנאי זה דאם מתי כיון דרוב גוססין למיתה אז אפילו נפל עליו ארי הוה גט

ואין לדחות דאף דאמרינן רוב גוססין למיתה, היינו דאנן אמרי' הכי, אבל הגוסס בעצמו אינו מתיאש דאפילו חרב חדה מונחת על צוארו אינו מתיאש מן הרחמים, מ"מ בגונא דגם לו ברור שימות מחולי זה ולב יודע מרת נפשו, אז אף אם נפל עליו ארי הוה גט, ובזה היה להפוסקים לבאר, ומדלא חלקו ש"מ דאין לחלק בזה

עוד כתב שם מהרי"ט וז"ל ואעפ"י שהדבר הזה הסברא מחייבתו וכו' יש להביא ראי' וסעד דאמרינן בנדרים פרק פותחין בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי הוה לי נדרא למישרא אתא לקמייהו דרבנן אמרו ליה נדרת אדעתא דהכי א"ל אין, נדרת אדעתא דהכי א"ל אין כמה זימנין, כיון דחזא ההוא קצרה דמצטערי רבנן מחייה באוכלא דקצרי אמר אדעתא דמחי לי קצרא לא נדרי ושריה לנפשיה, א"ל רב אחא מדפתי לרבינא האי נולד הוא דלא מסיק אדעתיה דמחי לי' קצרא, ותנינא אין פותחין בנולד. א"ל האי לאו נולד הוא דשכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. ומסתמא סבת ההכאה לא אסיק אדעתיה שיצטערו רבנן דיקום הכובס לחוש על כבודם של חכמים ויכנו הכה ופצוע, דאפיקורס במילתא דשייך שכיח דפקר ולא שכיח שיחוס על כבודם של חכמים אם היה מבזה אותם ואין שונא אוהב. אלא כיון שהכאה עצמה שכיחא דמצערי רבנן להנאתייהו. ואפשר היה שיצערנו על עסקי הנדר על סבה קלה הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מקרי עכ"ל מהרי"ט ז"ל, והנה הך עובדא אינה בפרק פותחין כי אם בפרק ארבעה נדרים (דף כ"ג ע"א), אך לענ"ד איני מבין ראיה זאת. דבשלמא בתנאי שבגט שצריך לקיום תנאו, ואם לא קיים תנאו אז אין הגט קיים, דאם התנה ע"מ שאשב בתפיסה וכיון שמה שמסרו אביו לא עלתה על דעתו, אין זה נקרא קיום התנאי. אבל גבי נדרים אם פותחין פתח לחרטה, הא אף אם הדבר שמתחרט עבורה לא נתקיים עדיין ג"כ היה פתח לחרטה, ועיין בנזיר (דף ל"ב ע"ב) ובטור ויור"ד סי' רכ"ח סעיף י"ג, וכיון שכן הרי אין כאן ראיה. דהתם עיקר הפתח לחרטה היא ממה שאפשר שאפיקורי מצערי רבנן. ואף שעכשיו ממה שהכהו האי כובס וזהו מלתא דלא שכיחא, לא זו היא עיקר חרטתו, רק שבשביל זה שהכהו עלתה על דעתו דאפשר שיצערוהו גם מסבת נדר זה על סבה קלה. לכן התחרט על נדרו, וזה הוא מה שדקדק רבינו גרשם בפירושו שכתב שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן כי האי ולא דמי לנולד. והרא"ש בפי' שכתב שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן מצערי ת"ח אחרים כי האי עובדא עכ"ל. דקדקו לכתוב כי האי, היינו דפתח לחרטתו לא היה בשביל מה שהכהו הכובס הזה שזהו מלתא דלא שכיחא, אלא בשביל מה שאפשר להיות שיצערוהו האפיקורי כמו שציערו זה, דזהו מלתא דשכיחא דמצערי האפיקורי לרבנן

סימן ל"ב

בע"ה יום ה' שמות עת"ר לפ"ק, סייני יצ"ו. לידידי הרה"ג ר' יואל דוד נ"י

מה שהקשה על מה שכתבתי בהתשובה שנדפס בקובץ יגדיל תורה להקשות על מה שכתב בתשו' מהרי"ט דאם סיבת האונס היא מלתא דלא שכיחא לא איכפת לן כיון דגוף הדבר הוא שכיח, וכתבתי שם להקשות מסוגיא דגיטין (דף ע"ג) מהך דנפל עליו הבית או הכישו נחש ומאכלו ארי וכתב כת"ר דאינו דומה כלל, דהתם התנה דלא יאסרוהו בשביל הנהגתו ופשעיו והרי נתקיים התנאי דנאסר בשביל פשעיו ואביו רק גורם להא דנאסר, לכן לא אכפת לן אם נתערב כאן גורם דלא שכיחא, כיון דידע והתנה על הסבה העיקרית ושפיר נקרא נתקיים תנאו. משא"כ כשנפל עליו הבית שלא רק גרם מיתתו כי אם גם הרג אותו עכ"ד ולא דק בזה. דהתם אף שנאסר בשביל הנהגתו, מ"מ הא ישנם רבים שהנהגתם רעה. ומ"מ אינם נאסרים, וא"כ סיבת המאסר היא ממה שתתודע הנהגתו וכיון שנתודע ע"י אביו הרי זה מילתא דלא שכיחא. ובגיטין נמי אם מת מחמת חולי, סיבת מיתתו היא מה שהחולי עושה פעולה בגופו שמת מחמת אותה פעולה, כיון שמחמת החולי נתהוה נקב במעיו או בקרום של מוח וכדומה ומזה מת. והכ"נ נפילת הבית עשתה נמי פעולה זו ומשו"ה מת וא"כ דא ודאי חדא היא, דמיתה היא מהך פעולה. רק דהא נעשה מחולי והא נעשה מנפילת הבית או ממה שהכישו נחש

וכבר הבאתי בתשובתי דברי מהרי"ט בח"ב אהע"ז סימן י"ב שהקשה בעצמו מהך דגיטין (דף ע"ג) דאמרינן אכלו ארי אין לנו שיהא גט משום דלא שכיח ומה לי אם סבת הארי לא שכיח מ"מ מיתה עצמה שכיחא, דשאני התם דמיתה עצמה ומיתה משונה תרי מילי נינהו ואדעתא דמיתה נחית כו' ומכל מקום לא אסיק שימות קודם זמנו מיתה משונה ע"י ארי עכ"ל. ולפ"ז תקשה מהא דכתב הר"ן ועוד ראשונים אליבא דהרמב"ן דאם אמר אם מתי סתמא אפילו