תשובה שלמה - ב פט

דל הך דלא יצא מהכא. הא התנה אם אשב פה והרי יושב. ומעתה מובן כונת הירושלמי לחלק בין אם מתי מחולי זה לבין לא עמדתי מחולי זה, דהתם בודאי כונתו שהחולי היא סיבת המיתה אבל אם לא אעמוד מחולי זה אין החולי הסיבה של הא דלא יעמוד, רק דכונתו דמצב החולי גורם הגט, כל שלא יצא מהמצב הזה, ואם יעמוד מחליו אז לא הוה גיטא. אבל אם לא יעמוד כונתו כשישאר במצב זה של החולי ולא ישתנה המצב שיעמוד מחליו

ועל פי זה יתורץ ג"כ מה שהקשה כת"ר בשם הרה"ג מהרא"ש ז"ל שהקשה על הא דאמרינן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו. ופירש"י שאם ימות במלחמה וכו' ולכן הוי גט כשמת אח"כ. והא הוי אונס דלא סליק אדעתיה דדרך המלך לשמור חילו ולא להעמידם נגד פני המלחמה. וא"כ הוה אונסא דלא סליק אדעתיה ולא הוה גט עכ"ל. והנה קושייתו היא רק לפי שיטת רש"י, דלפי שיטת ר"ת בתוס' שבת (דף נ"ו) ובגיטין (דף ע"ג) ובכתובות (דף ט') היה כותב גט גמור בלי שום תנאי. ולפי מה שכתבתי לעיל גם לשיטת רש"י ניחא. דהנה רש"י נקט בלשונו שאם ימות במלחמה יהא גט, והתוס' כתבו דאין זה מדוקדק דכונתו אם לא יחזור מן המלחמה. והנה לפ"ז למה נקט רש"י כי האי לישנא שאם ימות במלחמה, הוה לי' למימר שאם לא יחזור. אלא דכבר כתבו התוס' והרשב"א בכתובות ובגיטין דכונת הגט היה גם אם נשבה ולא יכול לשוב לביתו. ומעתה התנאי היה אם ישאר שם במקום המלחמה הוה גיטא, ואם ישוב משם לא הוה גיטא. והשתא אף אם נאנס במה שלא שב, וא"כ אין זה לא שב. מ"מ דל הא דלא שב מהכא, הא מ"מ נשאר שמה. ולכן כתב רש"י שאם ימות במלחמה יהא גט, להורות שההן שבתנאי אינו בחסרון מעשה וכנ"ל

ועוד אפשר לומר בדעת רש"י, דהנה בספר מחנה אפרים הלכות צדקה סימן ט' כתב בדעת רש"י דס"ל כדעת הרמב"ם דבמעכשיו לא בעינן משפטי התנאים. וא"כ אפשר דנתן הגט מעכשיו על מנת שאם ישוב מהמלחמה לא יהא גט. רק דלא כפליה לתנאי' וא"כ אף שמה שלא שב הוא באונס דלא סליק אדעתי', מ"מ כיון שסוף סוף לא שב בפועל הוה גט. דכיון שזכר בתנאי רק אם ישוב יתבטל הגט, א"כ כל שלא שב בפועל ממש לא יתבטל הגט

ובפשטות נ"ל דהא דדרך המלך לשמור חילו עושה הדבר רק כאונס דסליק אדעתי'. כמו שאמר דוד המלך ע"ה, כי כזה וכזה תאכל חרב

ובזה יש לדחות מה שכתב בפני יהושע בכתובות (דף ב') ובקונטרס אחרון שם סימן ב' להקשות במה דמקשה הגמרא מת הוא דאינו גט הא חלה הר"ז גט וכונת המקשה היינו משום דאם לא כן ליתני חלה. והאיך אפשר לומר דבחלה אינו גט כלל, דהוה ליה כאילו בא תוך י"ב חודש. ומהיכי תיתי דלמא אף אם לא חלה נמי לא היה בדעתו לבא וכו' לכך כתב דהא דקאמר לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט. לאו דוקא אינו גט אלא ספק גט עכ"ל. ולפי מה שכתבתי אין זה משום דהוי כבא בתוך י"ב חודש. ולא מטעמיה שכתב דלמא אף אם לא חלה נמי לא היה בדעתו לבא. דמה לן במה שהיה בדעתו, דאף שהיה בדעתו בודאי לבא, כיון שסוף סוף לא בא בפועל ממש עכשיו. א"א לומר דהוי כמו שבא. אלא דהתם מה שלא בא באונס אין זה לא בא. ולא נתקיים מה שאמר אם לא באתי. לכן אין כאן גט בודאי

ולכאו' יש לעיין בהבנת דברים אלה, דכפי מה שהוכחנו גם אם סבת הדבר הוא באונס אף דעיקר הדבר אין בה אונס מ"מ אמרי' דנתבטל הגט, דלכאורה דבר זה צריך ביאור. דהא כיון דחזינן דעל עיקר הדבר הוא מתרצה שלא יתבטל הגט. א"כ מאי איכפת לן שסיבת הדבר היה באונס, דהא עיקר מה שאונס דלא שכיח כלל מבטל הגט הוא משום דלא סליק אדעתיה. והא אנן סהדי דאף אי הוה סליק אדעתיה היה מתרצה לגרשה גם באופן זה

והנה על מדוכה זו כבר עמד הגאון בעל הנתיבות בספר תורת גיטין סימן קמ"ה סעיף ו' וז"ל ועוז דאין זו סברא שיתבטל מחמת דלא אסיק אדעתיה וכיון דאי היה אסיק אדעתיה מהאונס ג"כ היה ניחא ליה לגרשה דהא מפני פחד המיתה שלא תפול קמי יבום הוא מגרשה ומה הפרש אם מת מחמת אונס או לא עכ"ל

אך זה היה קשה רק באופן אם מתנה תנאי בגיטין אמרינן דהגט הוא גט בכל אופן והתנאי מגרעו ומבטלו רק באופן המבורר שהוא מבטלו. אבל באופן שאין מבורר אמרינן שאין זה בכלל הביטול. אך אם נאמר לאידך גיסא דהגט אינו גט רק באופן המבורר שהוא גט והתנאי מגרעו ומבטלו בכל אופן עד שיהא מבורר שאין בזה כח לבטל הגט. אז לא קשה כלל דהא באופן זה אם התנה אם מתי מחולי זה הרי אמרינן דרק אז הוא גט רק כשיתקיים התנאי באופן מבורר, היינו שימות מחולי זה דוקא. אבל אין אנו הולכים אחר אומדן דעתינו לומר דגם אם מת באופן אחר באונס דלא שכיח ג"כ היתה כונתו שיהיה גט באופן זה. דכיון דצריכין אנו לדעת בבירור שנתקיים התנאי אין אנחנו הולכים בזה אחר אומדן הדעת, רק אחר לשון התנאי. ולשון התנאי מורה שרק אם מת מחולי זה אז כונתו שיהיה גט. ובאופן אחר לא. ודבר זה הוא לענ"ד מחלוקת בירושלמי בין ר' יוחנן ובין ריש לקיש. דהנה כבר הקשו האחרונים למה שכתב הש"ך בחו"מ סי' כ"א דלא אמרינן אונסא רחמנא חייבא. א"כ לר"ל דס"ל אונסא כמאן דעביד, כיון שהוא לא רצה לקדש רק על תנאי זה ודאי דאונסא רחמנא לא חייבא. ועיין בתורת גיטין בחידושיו (דף ע"ז) מה שדחק בזה

ונלענ"ד דהנה שם בירושלמי מבואר דאם האשה מתנה ואומרת ואין אתא יום פלוני ולא כנסתה לי לא יהיו עליך כלום. גם ר"ל מודה דאם אירע לו אונס דאין זה כמאן דעבד ובטלין הקידושין אשר על כן נראה דסברת ר"ל היא דכשאדם עושה מעשה ומתנה תנאי שיבטל המעשה אזלינן בתר אומדן הדעת כל היכא שאומדן הדעת נוטה דבאופן כזה היתה כונתו שלא יבוטל המעשה אין המעשה בטל. וא"כ הכא דהתנה על מנת שאני מכניסיך ליום פלן הרי אומדן הדעת מורה שאם יאנס ולא יוכל להכניסה שאדעתא דהכא לא התנה. דבודאי באופן כזה חפץ שיהיו הקדושין קיימין, ואין הקדושין בטלין רק כשיעבור על התנאי שלא באונס ולא יכנסנה וכיון שרק הוא לטובתה והיא שתקה אזלינן בתר אומדן הדעת בזה שעל דעת אונס לא התנה. אבל אם היא התנה על מנת שתכניסני ליום פלן, א"כ ע"כ צריך למלאות אחר התנאי ולכונסה בפועל ממש. ואם נאנס הרי אונס רחמנא לא חייבא, כיון שהיא התנה בפירוש בודאי כונתה שיכניסנה בפועל ממש ליום פלוני. ור' יוחנן ס"ל דאין אנו הולכים אחר אומדן הדעת בתנאי אלא אדרבה בלשון המבורר, שכל מה שמורה שהוא נכלל בתנאו הרי הוא בכלל התנאי עד שיהא מבורר בודאי שקיים. ולכן לא אזלינן בתר אומדן הדעת שעל אונס לא לא התנה, וזהו מה שאמר ר' יוחנן אונסא כמאן דלא עבד והוא צריך לעבוד בפועל ממש, לכן הקידושין בטלין. ור"ל ס"ל אונסא כמאן דעבד. היינו באופן זה שכיון שנאנס ואנן