תשובה שלמה - ב עז

אף לזמן קצר, כי אף אם יושב שם בצירוף יוצא ונכנס ש"ד

והנה לפי דברי כת"ר שכתב דמשו"ה כתב הנמוקי יוסף בהלכות ציצית דאמרינן טלית שאולה לאחר ל' יום חייבת בציצית דהני שלשים יום בעינן רצופים מטעם דאי לא הכי אין נראה כ"כ כשלו, היה אפשר לתרץ הא דכתב בספר ברכי יוסף ביור"ד סימן רפ"ו בשם תשו' בית דוד בהא דשוכר בית פטור ממזוזה ל' יום דאם עמד בבית כ"ט יום ויצא ואח"כ חזר, יש להסתפק אם בחזרתו ביום ראשון יצטרף היום ההוא לכ"ט יום שקדמו ויושלמו ל' יום, ובס' פתחי תשובה כתב וז"ל וצ"ע מ"ש מטלית דכתב בנמוקי יוסף הל' ציצית דאם החזירו תוך ל' וחזר ולקחו אינו מצטרף דבעינן ל' יום רצופים עכ"ל. ולפי דברי כת"ר אפשר לומר דהוא כתב במזוזה להך סברא דכתבו התוס' במנחות (דף מ"ד ע"א) ד"ה טלית דמשו"ה במזוזה כל ל' יום פטור דלאו בית דירה דידי' הוא, אבל אם דר ל' יום בסירוגין, אפשר דמקרי דירה שלו. אבל לפי מה דקיי"ל דגם במזוזה לאחר ל' חייב מדרבנן דמחזי כשלו, כיון דדר בה ל' יום, א"כ הדר דין מזוזה לדין טלית, דהנך ל' יום בעינן רצופים, דאל"כ אינה נראית כשלו

והנה כת"ר הביא מהך דמגילה (דף כ"ד) דכהן שיש בו מומין דלא ישא את כפיו, ואם הוא דש בעיר רשאי לישא את כפיו. וכתבו הפוסקים דבשלשים יום נקרא דש בעירו והוכיחו כן מהא דירושלמי (פ"ק דתענית) לענין הרגל הזכרת גשם דתלוי בשלשים יום כו' וכיון שכן הרי מוכח דאפילו במפוזרים נמי נקרא דש בעירו עכ"ל כת"ר. ואיני יודע מהיכן יצא לכת"ר דשם הוה ג"כ במפוזרים, הא גבי הזכרת הגשם גופי' כתב במחצית השקל באו"ח סימן קי"ד ס"ק י"ד וז"ל ומיהו אם טעה בתוך הל' יום והתפלל כמנהגו ש"ע כו' ולא הזכיר משיב הרוח נסתפקתי אם י"ל דהימים הראשונים יפלו וצריך ל' יום חדשים דע"י טעותו סתר הרגל ימים הראשונים. דהא מדמי לי' לשור המועד ובמועד אם נגח יום א' וביום של אחריו לא נגח ועוד נגח פ"א וביום שאחריו, אעפ"כ אינו מועד, דנגיחה ראשונה אינה מצטרפת כיון דבנתיים ראה שורים ולא נגח עכ"ל. מזה חזינן דהתם צריכים להיות הל' יום רצופים. וכן יש לכוין בדברי הט"ז ס"ק י"ג, אלא דהוא ס"ל דתלי במנין הימים ולא במנין צ' תפילות

וראיתי בספר שו"ת הר הכרמל חלק אה"ע סימן ח' וז"ל ולענין אי בעינן אתחזק ל' יום רצופים, ודאי בעינן רצופים כו' וכן משמע במס' עירוכין (דף כ"ב) לענין הכרזה אמרינן בא להכריז רצופים ל' יום, בשני וחמישי ששים יום ואע"ג דכי חשיב להו ליומי דהכרזה לא הוי אלא תמני סרי יומי, כיון דמשכה מלתא שמעי אינשי, א"כ חזינן דשמעי אינשי דל' יום היינו ברצופין, ותו אמרינן בכתובות ריש פרק המדיר), המדיר אשתו מלהנות לו עד ל' יום יעמוד פרנס כו' מ"ש עד ל' יום לא שמעי אינשי ולא זילא מלתא כו' והתם ודאי רצופין דהא המדיר קתני עכ"ל. והנה אף דהדין דין אמת, אך על הראיות שהביא נראה לענ"ד דיש לדון ע"ז

דמהך דכתובות (דף ע') אפשר לדחות דהן אמת דהתם ברצופים מיירי כיון שהדירה כך עד שלשים יום, אבל אפשר לומר דאי הדירה בפירוש שלושים יום מפוזרין ג"כ זילא בה מלתא ושמעי אינשי ולפ"ז יש לומר דגם בשלשים יום מפוזרין ג"כ אתחזק. ועוד דעלה דפריך התם בהגיע זמן ולא נשאו כו' ומאי שנא עד ל' יום כתב בשיטה מקובצת בשם הריטב"א וז"ל ומ"ש עד שלשים יום פי' דהכא ליכא למימר כדאמרינן לעיל דעד שלשים יום לא זילא מלתא טפי זילא מלתא, דדלמא הכא אפי' יותר משלשים יום ליכא זילותא כיון דעדיין אינה נשואה ואינו מפרנסה לעולם אלא ע"י שליח. א"נ דהכי אפי' תוך שלשים יום זילא בה מלתא כו' עכ"ל הרי חזינן דיש אופנים דגם תוך שלשים יום שמעי אינשי וזילא בה מלתא. אלא דהתם אפי' אם ידעו יחידים ג"כ זילא בה מלתא, ויחידים אפשר שידעו תיכף אף בתוך ל' ובאתחזק שמו צריך להתחזק לרבים ששמו כן

ומהך דעירוכין אפשר לומר, אדרבה דגם אין רצופין לא גרע בני"ד דהא קאמר התם, כיון דמשכא מלתא שמעי אינשי ולפ"ז אם אתחזק בשלשים יום אינן רצופים משכא מלתא טפי ושמעי אינשי ומהני

ומה שכתב כת"ר דהא לישנא משמע יותר אינן רצופים עיין כתובות (דף ו) ארבעה לילות עד מוצאי שבת דיש סברא שם דעד מוצאי שבת אתי לאשמעינן דבעינן רצופין ע"ש בתוס' ד"ה מאי וכו' משמע מזה דהאי לישנא סתמא מפוזרין משמע, וכן בריש חזקת הבתים שלש שנים שאמרו הוא שאכלן רצופין ופריך פשיטא מיום ליום קתני. ומשני דלא תימא דאתי לאפוקי מקוטעות ולעולם אפילו מפוזרות, הרי מבואר דסתם מספר ימים או שנים הנאמר בגמרא לא בעינן דוקא רצופין עכ"ל כת"ר הנה מהך דכתובות לא תקשה דאי הוה תני רק נותנין לה ארבע לילות ואי אסור למבעל בשבת, ע"כ הנך ארבע לילות היינו עד ליל א', דליל שבת ע"כ אינה מן החשבן, וא"כ מוכח דהנך ד' לילות אינן רצופין, והיכא דמוכח שאני, ומשני לא לבר משבת, ומוצאי שבת דנקט לאשמועינן דבעינן רצופים, היינו דארבעה לילות דנקט דלהוי רצופים ובעיל רק בג' לילות מהם ולא קאמרינן דארבעה לילות הם עד ליל א'. זו היא כונת התוס' שם

גם מהך דבבא בתרא אפשר לומר דאין ראי' דהנה הרשב"ם כתב וז"ל שאכלן רצופות, אבל אם הניחה שנה שניה כו' האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה עכ"ל. וכ"כ הנמוקי יוסף וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מהל' טוען ונטען ובטור ושו"ע. ולכאו' מ"ט לא כתבו בפשטות דלא אכל שנה שניה סתם ולא שהובירה הוא, רק דאחר אכל אותה שנה. אלא דזה ידעינן ממתני' כיון דנקט שלש שנים היינו רצופין שלא הפסיקו אחר, אבל מ"מ הוא לא אכל שנה אחר שנה מפני שהובירה בשניה, ע"כ נקראו מפוזרין ולא ידעינן דהנך שלש שנים צריכות להיות שיזרע שנה אחר שנה, וזה קמ"ל רב הונא

והא דכתב בשיטה מקובצת (ב"ב דף כ"ט ע"ב) ד"ה אתון וז"ל ואלו היתה חזקה במפוזרת היתה חזקת המשתמש בחמישית מועלת לו שכבר הקדים להשתמש ג' שנים וחברו לא נשתמש כ"א שתים כו' עכ"ל כתב זה אליבא דאי הוה דינא דגם במפוזרין הוה חזקה, אז היתה מועלת חזקתו אף אם בנתיים החזיק אחר שתי שנים. אבל עכשיו ידעינן דחזקת מפוזרין אינה מועלת, דממתניתן דנקט שלש שנים ידעינן דצריכין להיות רצופות, ואם אכל אחר שנה בנתיים תו לא מועיל מה שהחזיק הוא שלש שנים במפוזרין, ומדרב הונא שמעינן שאפילו לא החזיק אחר, שהובירה שנה בנתיים ג"כ לא מהני, אף שאחר לא אכל בנתיים כלום

וכדמות ראי' לזה דהא שדה בית הבעל דקאמר במתניתן חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, ואפי"ה הוה רצופות עי' בפירש"י, אלא די"ל דהא בפי' דבעי רצופות בשדה בית הבעל, היינו מדרב הונא, ורש"י אליבא דהלכתא קאמר, ועוד אפשר לומר דמדמסיק שהם י"ח חדש מהא