תשובה שלמה - ב סב

נשואין הוו, אעפ"י שלא נבעלה ונאסרת על הראשון, ואין לחלק דהתם שסברה שמת בעלה והיתה מחשבתה לנשואין גמורים, ועל כן אף אם רק נכנסה לחופה ולא נבעלה הוו נשואין, משא"כ אם ידעה שהיא אשת איש ונכנסה לחופה שהיא ידעה שאין קידושין תופסין בה גם החופה אינה מועלת, דזה אינו, דאטו במחשבתה תלוי הדבר, והא העיקר תלוי במעשה האוסר, דהא כשנתקדשה לשני, אף שחשבה שקידושין תופסין בה אין זה כלום, כיון דמן הדין אין קידושין תופסין בה ואינה נאסרת על הראשון, רק אם נבעלה ונעשה מעשה האוסרה, והכא נמי אם נכנסה לחופה אף שלא נבעלה מעשה החופה אוסרה, אף שאין תופסין בה נשואין, מ"מ נאסרה במעשה ההיא, מה שנכנסה לחופה

וכן משמע מדברי הרשב"א שהביא הב"י סוף סימן י"ז, שכתב מה שטען זה המקדש השני שלא נתיחד עמה לשם נשואין, ולפיכך יכול הוא לכנוס, אין ממש בטענתו כמו שאמרנו שהיחוד הרי הוא כביאה להחמיר עליו ואסורה לו עכ"ל. והתם מיירי שהכניסה לשם פילגש רק בקידושין בלא חופה, ואף על פי כן כתב שהיחוד לאחר קידושין הוא כביאה, ומשמע מדבריו שם דאי הוה חופה היתה אסורה לו בלי שום ספק כלל, אף דהיא ידעה שכבר נתקדשה לאחר והיא א"א גמורה

וכן כתב הריב"ש בתשו' סימן תק"ח וז"ל ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וצריכה גט גם משני כיון שנשאת ועבדה אסורא ואף אם לא נבעלה לא פלוג רבנן וכן כתב הרי"ט ז"ל בבאור אע"פ שאינו צריך לפנים עכ"ל. ומדכתב לא פלוג רבנן משמע דבכל גונא אסורה

ובאמת טעמא בעי, דלכאורה סברת בעל שער המלך היא חזקה, דכיון שהיא א"א ואין קידושין תופסין בה וחופה דידה לא חשיבה כלל, מהיכי תיתי נאמר דהחופה לבד אוסרתה אף שלא נבעלה

ומה שנראה לענ"ד בזה הוא, דהנה בסוגיא דיש חופה לפסולות, ביבמות (דף נ"ז ע"ב) פירשו הרבה מן הראשונים דכ"ע ס"ל דלא כרב הונא דאמר חופה קונה. אלא דחופה לא קני, ופלוגתייהו בחופה גרידא בלא קידושין מקודם, א"כ מאי טעמא דרב דס"ל דיש חופה לפסולות, כיון דגם בכשרות אין חופה קונה, ואמאי תהי' חופה פועלת בפסולות. ופירשו רבים מהראשונים, עיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א, דאף דחופה לא קנה, אך כיון שזימנה עצמה לביאה ונכנסה לחופה לשם כך דכניסת חופה כביאה דלהא קיימא. ומדרבנן גזרו ע"ז דתהוי חופה כביאה. א"כ אף באשת איש דאין קידושין תופסין בה, מ"מ אף דאין כאן תפיסת קידושין וחופה אינה פועלת בה לאישות. מיהא הא אהניא חופה דתאסר על הראשון כביאה דעשו חופה כביאה כיון דזימנה עצמה לכך

ובנ"ד אין אנו צריכים לכל זה דהא אין עדים דאמרי דלא זזה ידם מהם להעיד שלא נבעלה רק שהם בעצמם אומרים כך ופשוט הוא דאף אם שניהם אומרים שלא בא עליה דאינם נאמנים כמפו' בכתובות (דף כ"ז ע"ב) דאין אדם מעיד על עצמו. ובזה יש לתרץ דברי הרשב"א בתשו' סימן אלף קפ"ט שכתב וז"ל וא"ת מיכל האיך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה, או שאנסה שאול להשיאה לפלטי והיא על כרחה נבעלה וכעין אסתר אצל אחשורוש עכ"ל. והקשה הט"ז באהע"ז סימן י"ז ס"ק ע"א וז"ל ודברים אלה תמוהים מאד בעיני. דמ"ש שמיכל נבעלה בע"כ, תימה רבה הא סוגיא מלאה בפרק כ"ג דלא נבעלה כלל לפלטי וע"ז נקרא פלטי שפלטו מן העבירה, ודרשינן שם עד הבחורים שהיו כבחורים שלא טעמו טעם ביאה עכ"ל. ולפי מה שכתבתי דברי הרשב"א ברורים הם. דאף דבאמת לא נבעלה לפלטי, אך אנן לא מהימנינן להו כיון שהיה דרך נשואין והאיך הותרה לדוד, דאנן מחזקינן לה דנבעלה משורת הדין, אף דברוה"ק ידעינן עפ"י נביא דלא נבעלה, אך כיון דמצד הדין מחזקינן לה דנבעלה שפיר הקשה הרשב"א האיך התירוה. ועיין יבמות (דף ק"ב ע"א), אם יבא אליהו אין שומעין לו. ותירץ דאף דלפי שורת הדין מחזקינן לה דנבעלה אך אנוסה הואי

והא דכתובות (דף כ"ב ע"ב.) כגון שנישאת לא' מעדיה כו' באומרת ברי לי, היינו היכא דהוה ספק אז נאמן לומר ברי לי, אבל בנידון דידן זה שאנן סהדי שנבעלה לא מהימני לומר שלא נבעלה, ועיין בתשו' מהרשד"ם חלק אהע"ז סימן כ"ב

והנה מהך דכתובות דף ט' דקאמר וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, ופירש"י מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים הרבה ידעו, אין מזה ראי'. דהתם לא היו נשואין, רק שהכניסה לביתו, ועיין בשבת (דף נ"ו.) ושפיר הקשו התוס' והרשב"א דאין ראי' ממה שהביאה לביתו דהעדים לא ראו שבא עליה. ושלא בנשואין אין אוסרים על היחוד. אלא דאפשר לומר דדעת רש"י היא כמוש"כ בתשו' מהרי"ק סימן ק"ס לתרץ דברי בה"ג דאם נתיחדה לשם זנות אוסרין על היחוד אפי' אשת איש. וכמו שכתב הרמ"א באהע"ז סימן ז' סעיף י"א, ודלא כמוש"כ הרא"ש בפרק ב' דיבמות, דאפי' נסתרו יחד על דעת ערוה ג"כ אין אוסרין על היחוד. והביאו המחבר באהע"ז סימן קע"ח סעיף ו', ועיין מה שכתבו האחרונים בזה, ואפשר דכונת רש"י היא דאם נתיחדו לשם בעילה אז נאסרת דהוה רגלים לדבר, ועיין מה שכתב בביאורי הגר"א אהע"ז סימן ז' ס"ק מי. והכא ידעו העדים שהביאה לביתו לשם בעילה

עוד אפשר לומר דכונת רש"י היא כמוש"כ בתשו' מיימונית להלכות אישות סימן כ"ה שכתב דהא דאכשר רבה תוספאה ביבמות (דף פ') דעד י"ב חודש אמרינן אישתהי, היינו בשלא היו עדי כיעור. אבל אם היו עדי כיעור לא אמרי' אישתהי והכ"נ הא נתעברה בת שבע באותו זמן ועדים רבים ידעו שנסתרה והולד נולד יותר מתשעה חדשים משפירש אוריה מביתו דבספר הזוהר בפתיחא פ' בראשית דף ח' בדפוס ווילנא איתא בשבעה סיון אזלו וחבלו בבני עמון, סיון תמוז אב ואלול אשתהו שם, ובארבעה ועשרים באלול הוה מה דהוה מבת שבע, ותשעה ירחי עיבורי של הולד, הרי נולד לאחר תשעה חדשים. ועוד הא בסנהדרין (דף ק"ז ע"א) והיא מתקדשת מטומאתה פירש"י אותה שעה פסק טומאתה ולא בא עליה כשהיא נדה עכ"ל וכיון שראתה דם לאחר ג' חדשים שפירש ממנה בעלה בודאי לא היתה אז מעוברת, דאפילו לפי מה שכתב אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן ס"ט ובתשו' ר' עקיבא איגר סימן צ"ט דאפילו אם פרשה נדה אחרי שהלך בעלה ממנה אין זו הוכחה שלא היתה מעוברת ממנו. היינו שפירשה נדה תוך ג' חדשים. אבל גם הם מודים דלאחר זמן הכרת העובר דהיינו לאחר שלשה חדשים, הוה הוכחה דאינה מעוברת. וכ"כ מפורש בתשו' רעק"א שם ובסימן קכ"ח

ועוד לפי החשבון שבזוהר נולד הולד לאחר י"ב חודש משפירש אוריה ממנה ואז לכ"ע אסורה לבעלה. ומכיון שנאסרה על אוריה נאסרה ג"כ על דוד, וזהו מה דפריך מפני מה לא אסרוה, ופירש"י שהרי עדים הרבה ידעו. היינו שבאותו זמן נתיחדה עם דוד ולתשעה חדשים