תשובה שלמה - ב נט

חכמים אם היתה בימי נדתה ונתיחד עמה דאינה צריכה גט דליכא למיחש שמא בעל, כיון שהיא נדה וכיון שלא חלקו חכמים משמע דבכל גונא בעי גט, הא ליכא למימר, דאנא אמינא דהתם נמי דינא הכי הוא, אלא שלא הוצרכו חכמים לפרש עכ"ל מהרי"ט צהלון ז"ל, הרי דמסיק דהיכא דעביד איסורא לא אמרינן גבי' הך חזקה

ומה שמסיק דאם נתיחד עמה והעדים מבחוץ ולא ראו כל מעשיהם א"כ אפשר שבעלה, מסתמא צריכה גט, לא על הך יחוד של יוה"כ קאמר, רק על היחוד שהיה מקודם בפעם הראשונה, כמפורש בתשובה

עוד מתאמץ הרב הנ"ל להוכיח שבמה שמכניסה לביתו ודרים יחד אפילו עדי יחוד לא צריך דכיון שדרים יחד אנן סהדא שבעלה, ובזה הוא כמקדשה בעדים והביא כל דברי הגאון בעל משכנות יעקב בחלק אהע"ז סי' ל"ט שהביא דעת הרא"ה והרבה ראשונים שסברי כותי', ואמינא על זה רבותא למחשב גברי. הא הרמב"ם בפרק ז' הל' כ"ג מהל' אישות ס"ל דצריך עדים והראב"ד שם ס"ל דגם במקדש על תנאי צריך עדים, וכן הוא דעת הסמ"ג בהלכות קדושין ורבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק א' והטור והמחבר והרשב"א בשיטה מקובצת כתובות (דף ע"ד) ובשלטי גבורים בכתובות פרק המדיר, וכן כתב הרא"ש בפרק המדיר סוף סימן י"א ובתשו' הרד"ך בית כ' חדר ו' ובמרדכי קדושין פרק האומר סימן תקל"ד בהגה' בההיא דהמקדש בע"א בשם ר' ברוך דהא דאמרי' בכל דוכתא ובפרק המדיר אין אדם עושה בב"ז ובועל לשם קדושין איירי שיש שם עדי יחוד

והנה לפי מה שהוכיח במשכנות יעקב דלהרמב"ן אם דרים יחד אין צריכים בעדי יחוד, דאנן סהדי שבעל והוה קדושין א"כ לפי מה שכ' הכסף משנה בפ"א הל' ה' מהל' אישות דהרמב"ן ס"ל דפלגש מותרת להדיוט היכי משכחת לה, דכיון דדרים יחד ואנן סהדי שבעל אותה א"כ הוה אשתו והרמב"ן כתב בפירושו פ' חיי שרה דפלגשים הן בלא קדושין. וא"כ כיון דלא בעי עדי יחוד רק דאנן סהדי שבועל אותה והוה קדושין א"כ היא אשתו ואינה פלגש

אשר על כן נראה לענ"ד דהם אמרו רק בגונא דנחית לקידושין, אף דמצד הדין לא הוה קדושין גמורים, מ"מ הא חזינן דרוצה באישות עפ"י ד"ת, וא"כ לזה מהני הא דאנן סהדי שמסתמא חפץ לגמור הקדושין עפ"י דין, ואף בלי עדי יחוד אמרי' דמסתמא בועל לשם קדושין, אבל אי לא נחית כלל לקדושין של ישראל בזה לא אמרינן דאנן סהדי דמסתמא בועל לשם קדושין, דהא חזינן דעד עכשיו לא חפץ בקידושין, וכזה מורין דברי הרב המאירי בספר בית הבחירה ביבמות (דף ק"י) וז"ל אבל כשהגדילה ובעל או שנתייחדה עמו, שכל באשתו יחוד כביאה עכ"ל. והיינו שהיא אשתו בקדושין אף שאינם גמורים מסתמא אמרי' דבועל לשם קדושין. ומה שהביא ג"כ מתשו' עין יצחק סימן מ"ז שכתב דגם אם יש עדים אף פסולים או קול שהוחזקו לאיש ואשתו אין דעתו מסמכת להתיר. אין, זה ענין כלל לנ"ד. דשם לא דיינינן אם היו קדושין בוואראנעז, רק מטעם שהוחזקו שם לאיש ואשתו יותר משלשים יום ומשעה שבאו שם היו בחזקת איש ואשתו והו כגונא דהירושלמי שבאו ממדינת הים, ולזה מהני אף עדים פסולים להחזיקם לאיש ואשתו, אבל היכא דלא דיינינן מצד חזקה, כגון שברור שלא היה קדושין אם דיינינין על קדושין לא מהני עדות פסולים וכבר הארכתי בתשובתי בזה

ומה שכתב הרב הנ"ל בחוברת הנ"ל להקשות על עצם הא דאמרינן אין אדם עושה בב"ז דהוא מטעם חזקת כשרות דלא שביק התירא ועביד איסורא וז"ל ולכאו' קשה דהא כתב המחבר ביור"ד סימן ב' סעי' ד' מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר ששחט ביפה נאמן, ואפי' נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לו. וכ' הש"ך בס"ק י"ד והביא בשם רבינו ירוחם דזה דוקא אם היה באותו יום בשר שחוטה כל כך בזול כמו נבלה בכה"ג אמרינן לא שביק התירא ואכיל איסורא. אבל אם בשר שחוטה אינה כל כך בזול כמו בשר נבילה אינו נאמן, דכיון דאיכא הפסד ממון לא שייך לומר לא שביק התירא ואכיל איסורא. לפ"ז קשה על הרמב"ם היאך כתב דטעמא דהך חזקה דאין אדם עושה בב"ז הוא משום לא שביק התירא ועביד איסורא דהא בידו לעשותה בעילת מצוה הא אם יקדשנה הו"ל הפסד ממון דהא יתחייב בשאר וכסות ובכה"ג לא שייך לומר שביק התירא, ותירץ דלא קשה דהא יכול אח"כ לגרשה ויהי' פטור מהחיובים עכ"ל, ולפי דבריו בזמננו שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ אינו יכול לגרשה, לפי זה אין לומר הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז דהא אית לי' פסידא, אלא דבאמת אין כל פסידא בזה דאף שיתחייב בשאר וכסות, הא מרויח דמעשה ידיה שלו ואוכל פירות מנכסי מלוג דידה, ועי' יבמות (דף קי"ג ע"א) אלו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן לי' וכ"ש הכא דאיכא תרתי

ובפשיטות לא קשה דהא מטרח לא טרח אמרי' בחולין (דף ד' ע"א) רק במומר לתיאבון. אבל בישראל כשר לא אמרי' דהיכי דאית לי' פסידא שביק התירא דישראל כשר אף היכי דאית לי פסידא לא שביק התירא ועביד איסורא, ועיין במעדני יו"ט ברא"ש חולין פ"א סימן ו' ס"ק ר'

והנה הרב בחוברת הנ"ל עמד עלה דאם במיוחדת לו היא אשתו לכל דבר, אף דלא הוו קדושין, א"כ היכא משכחת לה פלגש, וכתב וז"ל דפלגש שפחה היא וזהו טעמו של הרמב"ם האוסר פלגש להדיוט משום איסור עבדות ולא משום זנות, דאי הוא משום זנות היתה אסורה גם למלך. ורק עבדות הותרה למלך עכ"ל ואיני מבין היכן מצינו איסור משרתת אצל ישראלית שתאסר מטעם עבדות, והא פלגש אף דמשמשת את הבית כמו שכתב הראב"ד בפרק א' מהלכות אישות. הא יכולה לעזוב את בעלה בכל עת שתרצה ואין עליה שום שיעבוד עבדות שאין יכול לעזוב את אדונו כשירצה, ועוד הא גם אשה מחויבת לשמש את בעלה, כמבואר בכתובות (דף ס"א) ולא מצינו שלהנך המתירים פלגש שיתנה עמה דוקא שתהא משמשת את הבית, רק שדרך העולם הוא כך. אבל גם אם לא התנה עמה להיות משמשת את הבית, אם היא מיוחדת לו בלא קדושין גם אז דינה כפלגש, בתשב"ץ חלק ג' סימן מ"ז כתב וז"ל וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי היא אצלו כפילגש ואין לחוש כלל לבעילותיו שאין בעילותיו דרך אישות עכ"ל. והרי כשנשאה בחוקות העכו"ם לאשה ולא התנה עמה שתהא כשפחה לשמשו, ומ"מ כתב דהרי היא אצלו כפלגש, וכן הוא בתשובת הרמב"ן ז"ל שהשיב לרבינו יונה ז"ל וז"ל שאלת בענין הפלגש מה דעתי. מה ספק יש בה דודאי מותרת היא, כיון שיחדה לעצמו, שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרש ר' אליעזר בן יעקב נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועליו נאמר ומלאה הארץ זימה. אבל כשכנסה לביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו ומותרת עכ"ל. ולא כתב שצריך להתנות עמה שתהא משמשת את הבית. וכן משמע מתשו' הרד"ך ז"ל בית ט'