תשובה שלמה - ב נו

אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות עכ"ל, ומהרש"ל בים של שלמה ביבמות פ"ב סי' י' כתב ע"ז וז"ל ואמת שסברא נכונה היא לחלק, רק לישנא דתלמודא לא משמע דתלוי מידי בשטר אירוסין, אלא עיקר תלוי בהא דלא עביד איסורא עכ"ל, והנה בדברי הגמרא יש לדייק דר' יוחנן מקשה מדברי חכמים דאמרי אינה מקודשת, וא"כ אמרינן דלא שחררה מקודם שכתב לה את שטר אירוסין, אם כן מאי תירץ שרבו השיאו אשה, ומכיון שהשיאו אשה מזה מוכח ששחררו מקודם, ומאי שנא דבקדושין לא אמרינן כן. וכמו שמקשה תיכף ומי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא ואיהו עביד איסורא, ומאי עלה על דעת התרצן

ועלה על דעתי לומר דס"ד דלר' מאיר הכותב שטר אירוסין לשפחתו דמקודשת, היינו אם אחרי כן שחרר אותה, ור' מאיר לטעמי' דס"ל בקדושין (דף ס"ג ע"ב) שיכול לקדש שפחה לאחר שתשתחרר, וחכמים ס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ אינו יכול לקדש שפחה לאחר שתשתחרר, וע"כ אינה מקודשת אבל עכ"פ כולהו ס"ל דלא אמרינן ששחררה מקודם, ומתרוייהו קא מקשה, וע"ז מתרץ כשרבו השיאו אשה דעביד לי' כבר מעשה אישות, ובאופן זה אמרי' דלא עביד איסורא ובודאי שחררי', אבל במה דפליגי ר"מ ורבנן כשכתב שטר אירוסין עדיין לא עביד איסורא, וקפריך מי איכא מידי דלעבדי' לא עביד איסורא, היינו דאמרי' מסתמא כבר שחררו ואיהו כשכותב שטר אירוסין לשפחתו לא אמרי' שכבר שחררה ורוצה לקדשה אף שעוד לא שחררה, ומתרץ דאין הכי נמי היכא דלא גלי דעתי' דלא שחררה, היינו אם קדשה סתם קאמרינן דמסתמא שחררה. אבל הכא מיירי דגלי דעתו שעוד לא שחררה מקודם מפני שיש בלשון הזה לשון שחרור דמשמע שעתה הוא משחררה, במה שמקדש אותה, ולדברי חכמים אין בלשון הזה לשון שחרור

אלא שמרש"י ז"ל משמע דאף לפי הס"ד לא מקשה אלא מחכמים דאמרי אינה מקודשת ולא אמרי' שכבר שחררה מקודם, ולר"מ מקודשת דס"ל דמסתמא שחרה מקודם

אשר על כן הנראה לענ"ד דר' יוחנן מקשה מחכמים דאמרי הכותב שטר אירוסין לשפחתו דאינה מקודשת, מפני שבודאי לא שחררה, ואיך אתה אומר שעבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות מפני שחררו, ומתרץ כשרבו השיאו אשה, שרק כשעשה מעשה כזו יש הוכחה ששחרו, אבל אם רק כתב שטר אירוסין לשפחתו אין זו הוכחה ששחררה כל שלא נשאה, ומקשה כיון דבהשיא לעבדו אשה ישנה הוכחה ששחרו דלא עביד איסורא, א"כ דלדידי' נמי אם כתב שטר אירוסין לשפחתו יש ג"כ הוכחה דלא חפץ לעבוד איסורא דמסתמא מקדשה לישא אותה ויעבד איסורא, ומתרץ דאם קדשה סתם חזינן שחפץ הוא לישאנה, בודאי יש הוכחה דלא עביד איסורא מפני דאמרינן שכבר שחררה מקודם אלא הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי בו והתקדשי בו, דמודה שלא שחררה מקודם, רק שמשחררה עכשיו בשטר קדושין זה, ר"מ ס"ל דבהקדושין יש גם שחרור, מדמקדשה לאשה בזה עצמה הפקיע העבדות ממנה והוה כמו הפקר, ור' מאיר לטעמי' בנזיר (דף ס"ב ע"ב) המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור, א"כ חלין הקידושין, ורבנן ס"ל דאף דבמה שמקדשה יש הוכחה שאינו חפץ בשיעבודה, מ"מ ס"ל דהמפקיר עבדו צריך גט שחרור, ועדיין אין קדושין תופסין בה

וא"כ מזה מוכח כהרב המגיד דרק אם יש הוכתה כזו שחפץ לישא אותה בנישואין אז אמרינן ששחררה מקודם, אבל אם בא עליה בלא קדושין אין כאן הוכחה ששחררה, דאיכא למימר דיצרו תוקפו

ובזה לא תקשה מה שהקשה בהגה' מצפה איתן בגיטין (דף מ') וז"ל ולכאורה תקשה הא בשטר שחרור בעי זמן כמו שכתבו התוס' לעיל (דף י') ואילו שטר קדושין אין בו זמן כדאיתא ביבמות (דף ל"א) עכ"ל, וגם בהגה' פורת יוסף שם הקשה וז"ל ק"ל דהא לעיל (דף ט') קאמרי' אר"א ה"ט משום דלאו כרות גיטא הוא, ופי' הרי"ף ז"ל דכיון דיש להאדון זכות באותו השטר לא גיטא הוא, והרא"ש ז"ל פי' משום דבלשון שמשחרר אין להיות להאדון שום זכות ועי' בר"ן וברא"ש וא"כ האיך יכולה להיות בכאן משוחררת בלשון הרי את מקודשת לי, דהא יש להאדון זכות בשטר ובלשון עכ"ל, ולפי מה שכתבתי לא קשה, דמדויק בגמ' דאמר לה צאי בו והתקדשי בו, היינו דאין כאן שטר שחרור כלל, דהשטר הוא רק לקדושין גרידא, רק שאמר לה בפיו צאי בו, היינו במה שאני מקדשך זה מורה שאני מסיר ומפקיע השיעבוד שיש לי עליך ואני משחררך, ולר"מ דהמפקיר עבדו אין צריך גט שחרור, א"כ תיכף כשאמר צאי בו בזה הוא מפקיר שיעבודה ומשחררה, ואין כאן גט שחרור כלל שיצטרך בו זמן ושלא יהי' להאדון זכות בו

עוד כתב מהרש"ל ז"ל שם בים של שלמה וז"ל ומ"ש המגיד משנה שמצא במכילתא ברייתא מבוארת וכך נוסחה שאין האשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא לרבות הרב שבא על השפחה והוליד ממנה בנים שהולדות כמוה, ונ"ל דלק"מ דהתם בודאי איירי שלא שחררה, אבל לעולם בסתמא אוקמוה אחזקה דשחררה עכ"ל, ואיני מבין אם מיירי בודאי שלא שחררה מאי רבותא מהאדון מאינש דעלמא, ולמה הוצרך להשמיענו אי ידוע בבירור שלא שחררה, בשלמא אי איירי בסתמא הוצרך להשמיענו דלא אמרי' דמסתמא שחררה, אבל אי איירי בודאי שלא שחרה, מאי אולמא דהאדון מאינש דעלמא, ואולי יש לישב בגונא שהאדון בעצמו אומר שלא שחרה, ואז יש לומר שלא להאמינו מפני שאין אדם משים עצמו רשע, באופן זה איצטריך לריבויי דגם באופן זה בניה עבדים, אלא דתקשה מהמבואר באהע"ז סי' ט"ו סעי' י' בהגה' דאפילו אמר שכיון לשם זנות אינו נאמן דלפ"ז תקשה מהך מכלתא דמבואר דבבא על שפחתו הולד עבד

וראיתי בספר ברורי המדות על מכילתא פ' משפטים שכתב וז"ל ובזית רענן תמה על הרי"ף והרא"ש שפסקו דהולד בן חורין היפך מהמבואר, ויתכן משום דאיתא בתו"כ מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה בן מותר אתה לשעבדו עבד ת"ל אשר יהי' לך וגו', א"כ מצינו בזה תרי ריבויי חד וילדה לו ואידך אשר יהי' לך ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט שאינו עבד עכ"ל. וגם בזה יש לעיין דא"כ היה מפורש בספרי דאתא למעט האדון שבא על שפחתו דהוה ריבויי אחר ריבוי ולמעט קאתי דלא הוה עבד, ושם בספרי איתא להפך שמותר אתה לשעבדו. ועוד הא הרמב"ן כתב בחי' לנדה (דף מ' ע"א) דהיכא דכל מיעוט ממעט דבר אחר לא אמרי' אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, והכ"נ גבי אין רבוי אחר רבוי אתא למעט אינו אלא היכא שהם מרבים דבר אחד, וכאן אינם מרבים דבר אחד, דבמכילתא מדייק מדכתב לאדוניה מדלא כתב לאדוניו, עיקר הריבוי הוא אם השפחה היא של אדון אחר שהולדות הם של אותו אדון, לא של האדון של העבד, ואם השפחה היא של העבד עברי שאז שייכים הלדות לו, ועי' מה שכתב בהתורה והמצוה משפטים, ובספרא יליף מאשר יהיו לך שישראל שבא על שפחתו שמותר לשעבדו לעבד, ולא אמרי' ששחררה