תשובה שלמה - ב נב

סבר שאביו הסכים לדברי הרמב"ם, ולפי מ"ש לעיל מוכת להדיא שהוא לא כיון לדעת אביו הרא"ש, ומעולם הוא לא הסכים עם הרמב"ם לאסור פנויה שיחדה ותשו' שכתב הוא לא איירי ביחדה להדיא, כי יחדה להדיא מאי בושה לטבול איכא. ומ"ש מוציאים ממנו, לא משום זנות אלא משום איסור נדה עכ"ל. ולענ"ד נראה לתרץ דברי הטור, דהנה חזינן מדברי הרא"ש דהיכא שבושה מלטבול חיישינן שבועל נדה, ע"כ כופין אותו להוציאה, ובנדון שכתב הטור אם מיחדה לשם אישות בינו לבינה דאין כאן אישות באמת לדעת הרא"ש שכתב כן מפורש בתשובה כלל ל"ב סימן א', והא אם כונתו באמת לקדשה לשם אישות מ"ט הוא עושה זה בצנעא בינו לבינה ואינו מקדשה להדיא בפני עדים, זה מורה שבוש הוא לקדשה בפרהסיא מפני איזה טעמים, וע"כ הוא מתחבא מבני אדם, ומפני זה בושה היא לטבול ויש לחוש שבועל נדה וע"כ כופין אותו להוציאה מביתו. ואף שהרא"ש ס"ל דמותר ליחדה לפלגש ולא חיישינן שיבעול אותה בנדתה, היינו שייחדה להדיא לפלגש לעיני כל אז אינה בושה לטבול אבל כשמיחדה לשם אישות בינו לבינה זה מגרע גרע, דהא חזינן דבוש הוא לקדשה להדיא לגבי עדים, א"כ אינו חפץ שידעו הכל ואפשר שבושה לטבול. שוב מצאתי בפרישה ס"ק ה' שכתב כן

ומה שהקשה כת"ר דהיה לו לפרש דבא עליה לשם קידושין, בזה נ"ל דלשם אישות מגביל נגד לשם זנות, דקדושין היא רק הכשר והכונה לאישות, ואישות הוא עיקר הדבר. והטור והמחבר רוצים להשמיענו איך היא אשת איש דהיינו אישות, ע"כ נקטו לשון אישות וזאת אינה רק בקידושין כד"ת

ובהאי ענינא תקשה לכאורה אהא דקדושין (דף מ"ח ע"א) התקדשי לי בשטר כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. והא אם אמר התקדשי לי בשטר דעתו לקדש בתורת קידושי שטר, ואין כונתו לקדש בתורת כסף ואיך תתקדש בתורת כסף כששמין את הנייר אם אין כונתו לקדש בתורת קדושי כסף. וכמו דאמרינן בבבא מציעא (דף י' ע"א) כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא ליה דנקני בד' אמות לא ניחא לי' דנקני. וזכורני שראיתי קושיא זאת בספרים, ולשיטת הרמ"ה שהובא ברבינו ירוחם ז"ל נתיב כ"ב ח"א דאם אמר התקדשי לי במלוה שאינה מקודשת ואפי' החזיר השטר ואפי' אם יש בו שוה פרוטה כיון דלא אדכרה בעידן קדושין סתמא מקדש במלוה לחוד עי' בטור אהע"ז סי' כ"ח. א"כ אף שאמר התקדשי לי בשטר דעתו על קדושין בשטר ולא בקדושי כסף בשויו של שטר

אך לפי מה שכתבו התוס' בקדושין (דף ז' ע"ב) ד"ה ורב יוסף דכאן מיירי אם שמו את הנייר קודם הקדושין אם שוה פרוטה א"כ איכא גלוי דעת קודם הקדושין דדעתם על הנייר בתורת קדושי כסף כששמו את הנייר אם שוה פרוטה וכן משמע מדברי המהרש"א שם. ואף לשיטת הרמב"ם שכתב הר"ן בפ"ק דקדושין דשמין אחרי כן א"כ אין כאן גלוי דעת מתחילה י"ל דהכא דקאמר התקדשי בשטר, יש במשמעו בכל ענפי, בין התקדשי בשטר אירוסין, ויש במשמעו ג"כ בגוף השטר בשויו בכסף, ואם שמין אח"כ ונמצא ששוה פרוטה מקודשת מטעם קדושי כסף דאין כאן גלוי דעת דאינו חפץ בקדושי כסף, וכן משמע בדברי רבנו ירוחם שם, וכן כתב בחי' עצמות יוסף דף מ"ח

אלא הא קשיא, לפי מה שכתבו החלקת מחוקק בסי' כ"ח ס"ק י"ח והבית שמואל ס"ק כ"א דהיש מחמירים היכא שקדשה במלוה דידה אף שלא הזכיר שטר, רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר, אפילו הכי שמין את הנייר ואם שוה פרוטה מקודשת מדין קדושי כסף, והלא מדקאמר הרי את מקודשת לי במלוה גלי דעתי' דבמלוה ניחא לי' ובקדושי כסף לא ניחא לי', וכמו דאמרי דמדנפל גלי דעתי דבנפילה ניחא לי' דנקני בד"א לא ניחא לי' דנקני

והנה אף דהרמ"א בחו"מ סימן רס"ח סעיף א' הביא דעות הפוסקים דמדינא לא אמרי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דנקני, דכיון דחפץ בקנין ד' אמות קונות לו אף דנפל, מ"מ תקשה דהא היש מחמירים באהע"ז סימן כ"ת סעיף ז' הם הר"ן והמ"מ, ואינהו ס"ל כיון דנפל גלי דעתי' ואינו קונה בד' אמות, דהם היש חולקין שהביא הרמ"א בחו"מ סימן רס"ח שם, וס"ל דאמרי' כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דנקני ובד"א לא ניחא לי דנקני, ולפי מה שכתב בשיטה מקובצת בבבא מציעא (דף י)' דדוקא בקנין דרבנן אמרי' דגלי דעתי' דלא ניחא לי' כגון קנין ד' אמות דהוה מדרבנן, משום דכיון דלא קני אלא מתקנת חכמים הו"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים, אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי אדעתי' קנה, א"כ לא תקשה מהא דהוה קנין דאורייתא לא אמרינן גלי דעתי' דלא ניחא לי' אבל בשם הרשב"א כתב דאפילו בקנין דאורייתא אמרינן דגלי אדעתי' ולא קנה, א"כ תקשה איך שמין את השטר, הא גלי אדעתי' דבמלוה ניחא לי' לקדש ולא בשויו של השטר

ומה שעולה על הדעת בזה הוא, דהנה בהא דבבא מציעא (דף י') כיון דנפל גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דנקני, דהתם למה צריך לעשות מעשה כזאת דנפילה, אם לא לגלות דעתו דבנפילה ניחא לי' דנקני' אבל לא בארבע אמות ועי' מש"כ בחתם סופר חלק יו"ד סימן ש"י, אבל הכא כשאומר לה הרי את מקודשת לי במלוה, וע"כ צריך למסור לה השטר, דהא הלוה משלם שכר הסופר, א"כ הנייר שלה, וצריך הוא להחזיר את השטר לה, כמו שכתב בסמ"ע חו"מ סימן נ"ז ס"ק ה' א"כ כשאומר לה התקדשי לי במלוה, משמעו ג"כ דצריך שיתן לה השטר, וא"כ אין כאן גלוי דעת דאינו חפץ לקדשה בשויו של השטר מדין כסף, דלדבריו משמע נמי שצריך ליתן כסף דהיינו השטר שהוא שוה פרוטה

ועוד נלענ"ד לומר בהא, דהנה בהך דראה את המציאה ונפל עליה, הא מתחילה כשבא לתוך ד' אמות, בא בסתמא ולא אמר כלל דרוצה לקנות, ואח"כ כשנפל גלי דעתי' דרק עתה בנפילה הוא דרוצה לקנות, ממילא גלי דעתי' דבתחילה לא רצה לקנות בהד' אמות, ובהא אמרי' יוכיח סופו על תחילתו, כההיא דזבחים (דף ב' ע"ב) ובדוכתי טובא, אבל כשמקדשה במלוה הוא להפך, דמתחילה גלי דעתי' שחפץ לקדשה ואח"כ נתן לה השטר בסתם, ואם יש בהשטר שוה פרוטה אמרינן כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, כמבואר שם בזבחים, ומכיון דדעת הראשונה היא שתהי' מקודשת א"כ אף אם נותן לה השטר בסתם ג"כ מקודשת

ואין לומר דהא דאמרי' על דעת ראשונה הוא עושה היינו היכא דדעת הראשונה היא מועלת, כגון היכא דאמר לשם פסח וסתמא דכשר, דלשם פסח מועלת דעתו, ועל כן סתמא נמי אמרי' דתועיל דעל דעת הראשונה הוא עושה, אבל הכא כשמקדש במלוה לא הועיל ואינה מקודשת, ואיך נאמר דאם אח"כ נותן לה השטר בסתם שתועיל דעתו הראשונה, והא דעתו הראשונה נתבטלה ולא הועילה כלום