תשובה שלמה - ב מח

אנוסות בחופה וקידושין אם תצא איזו אנוסה להכנס בבריתנו ויהי' בעלה, חי אם יהי' דינה כדין עכו"ם שאין אישות לעכו"ם או לא, ומסיק בזה"ל מכל זה הוא שאם קדשה בעדים כשרים קדושיו קדושין דבר תורה, ואם קדשה בעדים אנוסים אין חוששין כלל לקדושיו, וכן אם נשאת בחוקות העכו"ם הרי היא אצלו כפלגש ואין לחוש כלל לבעילותיו שאין בעילותיו דרך אישות. ומה שיש לחוש בזה אם קדשה בעדים אנוסים ונשאה בחוקות העכו"ם בעיר שיש שם ישראל שאפשר לומר דגמר ובעל לשם קדושין וחוששין להם עכ"ל, והנה בדברי התשב"ץ יש להבין למה חקר אם קדשה בפני אנוסים ואח"כ נשאה בחוקות העכו"ם, הא אף אם לא נשאה בחוקות העכו"ם רק שחי עמה חיי אישות אחרי הקדושין בפני האנוסים יש לחקור הך דינא אם גמרו ובעלו לשם קדושת נשואין, דאטו מה שנשאו בחוקות העכו"ם זה מועיל לענין אישות, הא כל עיקרה של החקירה היא מה שיש ישראל כשרים בעיר והן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה

והנראה לענ"ד דהתשב"ץ נקט שנשאו עפ"י חוקות עכו"ם מפני שכן נהגו אז האנוסים, בשביל שיראו מהעכו"ם לחיות חיי אישות בלי נשואים עפ"י חוקי העכו"ם פן יחשדום שחיים חיי אישות עפ"י דיני ישראל. ומעשה שהיה כך היה. שהיה מנהגם להיות להם הנשואין עפ"י חוקות העכו"ם, ואין הכי נמי אם אחר הקדושין לפני העדים האנוסים חיו חיי אישות שלא עפ"י חוקות העכו"ם. יש ג"כ לחקור מדחזרו אחרי קדושין אפשר דלא אמרינן שעושים בעילתם בעילת זנות ואם יש ישראלים כשרים בעיר אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובעלו לשם קדושת נשואין, ועכ"פ חזינן להתשב"ץ שכתב מפו' דאם נשאת בחוקות העכו"ם שאין חוששין לבעילותיו מפני שהן בעילות זנות ותצא בלי גט. ועיין ג"כ בתשו' מהרי"ט חלק אהע"ז סימן א' מה שכתב בנידון זה

אך את זה נשמע מדבריו דהיכא דקדשה בפני עדים פסולים כיון דנחית לקדושין, אם אח"כ חי עמה חיי אישות במקום שיש ישראל כשרים אז חוששין לקדושין, ודלא כאלה קלי הדעת שמבטלין קדושין בלא דבר ושרא להו מרן

וכן כתב בתשו' דרכי נועם אהע"ז סימן ל"ו ומסיק שם וז"ל בנד"ד שנשא אשה בעש"ג מרצונו ורצונה ודאי מעיקרא לשם פריצות וזנות למלאות תאות יצרם הרע ולא חששו על חילול התורה, ודאי מאן דלא חייש להאי לא חש על איסור בעילת פנויה דקיל טפי כו' כלל העולה דלמאי דאתינן השתא לענין מי שנשא אשה בעש"ג אין לחוש ליחודם כלל ולומר שמא לשם קדושין בעל דמוכחא דבהפקרא ניחא לי' ואינו בא עליה כ"א דרך פריצות. ושם בתשו' סימן מ"ו מאריך בזה הענין בדברי הריב"ש ות"ה והרד"ך ומסיק בזה"ל לכן אני אומר כפי מה שכתבנו והוכחנו לעיל שכל הנושא אשה שלא מן הדין ונשאה בערכאות של גוים אין חוששין ליחודו שמתיחד עמה אח"כ ואין לנו לעגן שום אשה אפילו היא פרוצה מסברת הברה ומתירין אותה לינשא אם הלך לו אותו הפריץ שנשאה עכ"ל. ובתשו' בית יצחק חלק אהע"ז סימן כ"ט כתב ג"כ אודות ה„ציוויל־עהען“, היינו נשואין בערכאות להתיר, ורק בגונא שבא לב"ד ורק שהב"ד לא רצו לסדר קדושין מאיזה סבה והיה מוכרח לעשות „ציוויל־עהע“ בכה"ג ישתנה הדין

פש גבן לברורי מה שכתב בספר המקנה בקדושין בקונטרס אחרון סימן כ"ו וז"ל ונראה פשוט דאם דר עמה אחר גירות אמרינן מסתמא אין אדם עושה בב"ז כדמשמע ממתניתן דכתובות (דף צ') בגר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת דעל מנת כן קיימה. ונראה דאפילו נתייחד עמה לבד אחר הגירות צריכה גט, כמו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דס"ל לב"ה דהן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה, דאין אדם עושה בב"ז, כיון דלבו גס בה. וכ"ש הכא שדעתם לגור ביחד, ויותר מזה כתבו האחרונים דאפי' באנוס ואנוסה ודר עמה בגלוי, לכמה אנוסים אמרינן דמסתמא אין אדם עושה בב"ז כו' עכ"ל. והנה על הראי' מכתובות (דף צ') איכא למידק, דאפשר לומר דמיירי דקיימה לפני עדי קדושין ממש. דאי נימא דמתניתן קמ"ל דאף דקיימה סתם בלא עדי קדושין מ"מ אית לה כתובה וכתובתה קיימת. א"כ טובא קמ"ל דאמרינן דאין אדם עושה בב"ז. ומאי הקשו התוס' שם בד"ה לא שנו דמאי קמ"ל מתני' שע"י כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה עכ"ל והא טובא קמ"ל דאף דלא קדשה בפירוש אית לה כתובה

אלא דלשיטת הרמב"ם בפרק י"א הל' ז' מהלכות אישות דכתובתה מנה. והקשה בלחם משנה דמאי קמ"ל פשיטא דיש לה כתובה ותירץ דאשמעינן דאע"ג דלא כתב לה עתה כתובה ולא עשו נשואין מחדש גובה מנה ולא אמרינן כיון דעתה לא עשו נשואין אין לה כתובה דהכתובה הראשונה אינה כלום, קמ"ל דיש לה מנה ועל סמך הראשונה קיימה עכ"ל ולפ"ז עיקר מה דהשמיענו הוא אף דלא קדשה בפירוש מ"מ הוה נשואין ויש לה כתובה. והנה כדברי הלחם משנה כתב בשיטה מקובצת בכתובות דף צ' בשם הריטב"א וז"ל הכי נמי טובא קמ"ל שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בה מעשה נשואין כלל, אלא כיון שבעל כדברי הירושלמי בעילתו זו כניסתו והוה סלקא דעתין דבהא לא תיקון רבנן מידי קמ"ל עכ"ל. ובדבריהם אני נבוך דמדברי הגמרא משמע דלא נחית לאשמעינן דמה שקיימה היא נשואין רק דעיקר מה דאשמועינן הוא דכתובתה קיימת. ואי משום דבעילתו כניסתו, א"כ היא נשואה ופשיטא דאית לה כתובה אף בדלא כתב לה

ובספרו הפלאה על כתובות דף צ' תירץ קושית הלח"מ וז"ל דהרמב"ם לשיטתי' אזיל דפסק דביאה אירוסין עושה ופסק ג"כ דארוסה אין לה כתובה ושפיר הוצרכה מתניתין לאשמעינן דיש לה מנה עכ"ל. ודבריו אינם מובנים דגבי גר אם קיימה מסתמא קיימא בביתו ויחדה שם לביאה, וא"כ הוה החופה וקידושי ביאה באין כאחד אף לדעת הרמב"ם כמש"כ הר"ן בהלכות בכתובות פרק המדיר ובספר שער המלך קונטרס חופת חתנים סעיף ח', וכן כתב הוא גופי' בספרו המקנה בקונטרס אחרון סימן כ"ו, וא"כ היא נשואה אף לדעת הרמב"ם

ולולי דבריהם היה נראה לענ"ד דלשיטת הרמב"ם דאין לה אלא מנה, אשמעינן דכתובתה קיימת ואף אם לא כתב לה כתובה אחרת די בכך. ואף שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה, כיון דכתובתה שכתב לה קודם גירות קיימת שע"מ כן קיימה, כשכנסה לאחר גירות וסמך על כתובה זאת, מותר לשהות עמה ואף שלא כתב לה כתובה. וזה נראה בכונת תלמידי רבינו יונה שהביא בשיטה מקובצת כתובות (דף צ') וז"ל אבל ר' משה כתב גר שנתגייר ואשתו עמו אין לה אלא מנה. דמאי דאמרינן כתובתה קיימת כו' רוצה לומר שיהי' לה מנה אעפ"י שלא כתב לה כתובה כו' עכ"ל דלהורות שיש לה מנה אעפ"י שלא כתב לה כתובה לא איצטריך להשמיענו כמו שכתבו התוס', דאף דלא כתב לה כתובה יש לה מנה