תשובה שלמה - ב מ

ראי' מגוססין ולא ממים שאין להם סוף עצמן דאיירי בהו. ועוד דלישנא דרוב גוססין שכתבו התוס' כמו גבי רוב גוססין כו' משמע דדמיא להדדי כמו גבי רוב גוססין איכא חד רובא. וה"נ גבי צורבא מרבנן ליכא אלא חד רובא. אלא ע"כ דדעת התוס' דלא אמרי' דרוב הנטבעים למיתה. והשתא א"ש מה שלא הביא הרא"ש בפסקיו סברת התוס' לאשמעינן חידוש זה דאפי' בתרי רובי אסרינן במשל"ס. וכן הטור והפוסקים לא הזכירו סברא זאת עכ"ל. הבאתי לשונו מפני שאין הספר הזה מצוי ביד כל. והנה מה שכתב דהתוס' לא ס"ל הא דרוב הנטבעים למיתה, איני יודע איך אפשר לומר כן, כיון דמפורש הוא ביבמות (דף קכ"א) הא דאמרו רבנן מיש שאין להם סוף אשתו אסורה כו' לא שנא אינש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחילה לא. וכיון דשרינן בדיעבד בודאי זהו מפני שרוב הנטבעים למיתה ואיך יחלקו התוס' ע"ז

והנראה בדעת התוס' דלהכי נקטו כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אף שרובם מתים, ולא נקטו הא דמשל"ס דרובם למיתה. דהנה יש להבין טעמא דגמרא דקאמר ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחילה לא, דטעמא בעי. הא שנא ושנא הוא דצורבא מרבנן אית לי' קלא ואינש דעלמא לית לי' קלא

ומה שעולה על הדעת בזה הוא דהנה גם בצורבא דרבנן יש באמת לומר אם נטבע במים שאין להם סוף, כיון דרק מיעוט ניצולין חששו להך מיעוט ולא תנשא. אבל בצורבא דרבנן דרובא אית להו קלא, א"כ מיעוט דניצולין לגבייהו הוה מיעוטא דמיעוטא. אלא דתיכף לאחר שניצל אין לו עוד קלא וכמבואר, רק דאחר כשיתפרסם בעולם אז יהיה לו קלא. אך כשיעבור זמן רב ולא יהיה לו קלא, אז נוכל לומר דאם היה חי בודאי היה מתפרסם והיה לו קלא. א"כ מדלית לו קלא ש"מ דלא ניצל, ויהיה לגבי' אז מיעוטא דניצולין מיעוטא דמיעוטא, אלא הלא אי אפשר לברר זמן זה שיתפרסם ויהי' לו קלא, ולכן איכא למיחש לכתחילה שלא בא עוד הזמן שיהי' לו קלא וליכא למימר גבי' עוד דהוה מיעוטא דמיעוטא. ומכיון דתכף כשנטבע בודאי ליכא למימר גבי' דהוא ממעוטא דמיעוטא דאז בודאי לית לי' קלא, וא"כ איזה זמן אתה נותן לו שנחשוב זה למיעוטא דמיעוטא, דדבר זה א"א להתברר. ומכיון דגזרו דאין מתירין אותה מפני מיעוטא דניצולין, גם צורבא מרבנן נכלל ג"כ בכלל גזרה זו, ואף שאח"כ יעבור זמן רב שמסתמא אם היה בחיים כבר היה לי' קלא, מ"מ לא פלוג בכה"ג. ועי' במרדכי יבמות פרק ט"ז סי' צ"א שכתב לחלוק על מהר"ר אליעזר מורדון שכתב להתיר אשה אחת שבעלה נטבע במשל"ס זה ארבע שנים וכתב ע"ז ועל זה המשמעות יש לתמוה דהא רב אשי הוה ס"ד למימר צורבא מרבנן אפי' במשל"ס מותרת דאי סליק קלא אית לי' א"כ לדברי המפרש אסורה לעולם ואזלינן בתר סתמא דקתני אסורה סתם א"כ צורבא מרבנן למה לא נתנו שיעור מתי מותרת, שהרי זה בא כמו נתת דבריך לשיעורין כו' עכ"ל ואף שהמדרכי שם לא נחית לחלק בצורבא מרבנן שאינו עוד מפורסם ורק לאחר זמן יתפרסם כמו שכתבתי. רק כתב שאפשר וז"ל שמא הרחיק מהלך יום או יומים ויצא הרי צריכה להמתין עד שיבא שום אדם ויגיד עכ"ל. מ"מ סברא זו היא אמתית שתיכף א"א להתיר אף לצורבא מרבנן ובשעת הטביעה הוא שוה לכל אדם בזה. וא"כ אח"כ ישתנה דינו כשיתפרסם מ"מ לא פלוג רבנן בהא

ולפי זה הביאו התוס' ראי' מגוססין דאין מעידין עליהם אעפ"י שרובן מתים. דהנה הרא"ש במו"ק פרק ג' סימן צ"ז כתב דרוב גוססין אינם חיים שלשה ימים או ד'. ובמרדכי במו"ק בדיני גוסס סימן תתס"ד כתב דרוב גוססין אינם חיים ב' ימים או שלשה ע"ש. חזינן מזה דרוב גוססין מתים בתוך ג' או ד' ימים ומיעוט אינם מתים בתוך ג' או ד' ימים. ובהמיעוט הזה יש שמבריאים, דהא דהא דאמרי' בכמה דוכתי רוב גוססין למיתה, היינו שמיעוט יש שאינו למיתה כ"א לחיים, היינו שמתרפא. וכדמשמע בקידושין (דף ע"א ע"ב) מדי חולה עילם גוססת ומה בין חולין לגוססין רוב חולין לחיים רוב גוססין למיתה. ופירש"י גוססת רובן פסולים ומיעוטן כשרים ומפו' בתוס' קידושין (דף ע"ח ע"ב) בסוף דברי המתחיל לא צריכא גוסס אין רגילות שיתרפא עכ"ל. משמע דמיעוט מתרפא. וגם יש בהמיעוט שאינם מתים בתוך ג' או ד' ימים שאינם מתרפאים ומתים לאחר מכאן. וא"כ המיעוט שחיים לאחר זמן זה הם מיעוטא דמיעוטא, ומ"מ אין מתירין לאשתו משום דתיכף לאחר שלשה ימים יש מיעוט המצוי שחיים עוד. ואם עבר זמן מה ואלה שאינם מתרפאים מתו, אין אתה יכול לברר באיזה זמן הם מתים לאחר מכאן. ומכיון שחוששין למיעוטא תיכף לאחר ג' ימים לא פלוג ואין מתירין לכתחילה

אלא דבפשיטות נראה לענ"ד דהיכא דאיכא תרי רובי מתירין להנשא לכתחילה, רק דהכא שאני דאם נבוא להתיר בגברא רבה לכתחילה תצא מזה חורבא לכ"ע ויתירו גם לאינש דעלמא אף דאין כאן אלא חד רובא. וכזה מורה לשון הגמרא דקאמר ל"ש גברא רבה ל"ש לאו גברא רבה דיעבד אין לכתחילה לא. ולעיל קאמר לא שנא אינש דעלמא ולא שנא צורבא מרבנן, ולא נקיט גם לעיל כהאי לישנא לא שנא צורבא מרבנן ולא שנא לאו צורבא מרבנן, משום דהתם גבי צורבא מרבנן אין מתירין לכתחילה, מפני דעיקר החשש הוא מה דמתחילה גם צורבא מרבנן שוה לאינש דעלמא דלית לי' קלא. משו"ה נקיט לא שנא אינש דעלמא, דצורבא מרבנן דמי' לי' בתחילה, ולא שנא צורבא מרבנן, אף דאח"כ יהי' לו קלא, לא פלוג ודיעבד אין לכתחילה לא אבל בגברא רבה אף דעיקר התירא דגברא רבה אין לו שייכות כלל לאינש דעלמא דגבי' מעיקרא תיכף אי איתא דסליק קלא אית ליה למילתא אם היה ניצל. מ"מ כיון דיבא ללזות שפתים במה דמתירין לאשת גברא רבה ולאשת לאו גברא רבה אין מתירין, אף דאפשר דשניהם נטבעו ביחד. להכי נקיט לישנא לא שנא גברא רבה, אף דיש סברא להתיר אשתו, ולא שנא לאו גברא רבה, מפני דיטעו אם מתירין לאשת גברא רבה יתירו ג"כ לאשת לאו גברא רבה, לכן דיעבד אין לכתחילה לא

ודוגמא לזה מצינו כמה פעמים דאדם חשוב צריך להחמיר על עצמו, בשבת (דף נ"א ע"א) א"ל רב נחמן לדרו עבדי' כו' ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה שמע ר' אמי איקפיד כו' והוא סבר אדם חשוב שאני. ופירש"י שהרואה שהוא מיקל עומד ומיקל יותר עכ"ל. וכן הוא בשבת (דף קמ"ב ע"א) אמר אביי אי לאו דאדם חשוב אנא ופירש"י ואנא מחמיר על עצמי שלא ילמדו ממני להקל באיסורין עכ"ל. ועוד בכמה דוכתי. וה"נ כדי שלא תצא מזה לזות שפתים במה שמקילים לאשת אדם חשוב ומחמירין לאשת אינש דעלמא, אמרו לא פלוג ולכתחילה לא ודיעבד אין מוציאין אותה מבעלה. ובמרדכי יבמות פרק ט"ז סימן פ"ב כתב דעיקר מה שהחמירו במים שאין להם סוף הוא משום חומרא דא"א ולזות שפתים. וא"כ