תשובה שלמה - ב לט

דבאהלות נקיט נמי גוסס ואמאי לא תנן במתני' נמי גוסס, אין זה דיוק דבאהלות גבי טומאה הוצרך למתני גוסס בהדיא אף דכהן מוזהר עליו כמבואר בנזיר (דף מ"ג) וכ"כ התוס' ישנים כאן. אבל גבי עיגונא אין מעידין עליו, כיון דכללא כייל אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ממילא שמעינן דגוסס לא

והנראה לענ"ד דשיטות חלוקות יש בדברי התוספות, דבנדה (דף מ"ד ע"ב) כתבו התוס' בד"ה איהו כתבו דגוסס בידי אדם הוא בכלל רוב גוססין למיתה ומחללין עליו השבת. וכ"כ התוס' בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) ד"ה בגוסס דזמנין נמי דאומדין למיתה וחי אע"ג דרובא מייתו יע"ש. ואז לא רחוק הדבר לומר דהתוס' ביבמות סברו ג"כ דגם בגוסס בידי אדם הוא בכלל רוב גוססין למיתה וג"כ אין מעידין עליו

אלא דזה שכתבתי דהכונה דקלא אית לי', היינו על שעת ההצלה, מלשון בה"ג סוף הלכות שבועה אין נראה כן, דז"ל ולא שנא הוה נסיב לה גברא רבא דאית לי' קלא ולא שנא לית לי' קלא דיעבד אין לכתחילה לא עכ"ל. מזה משמע דהקלא אית לי' להגברא רבא דכשהוא חי נודע בעולם ואית לי' קלא שהוא חי. וכן מורה לשון רבינו ירוחם נתיב כ"ג חלק ג' וז"ל ובמים שאין להם סוף שאשתו אסורה ל"ש צורבא מרבנן ולא שנא אינש אחרינא מעלמא ולא אמרי בצורבא מרבנן קול יש לו אם היה חי עכ"ל

והנה יש שינוי בלשון הגמרא (בדף קכ"א ע"א) גבי צורבא מרבנן נקיט לישנא אי דסליק קלא אית לי', ושם ע"ב גבי חסא דגברא רבה הוא קאמר אי איתא דסליק קלא אית לי' למלתא וגם בבה"ג הלכות שבועה נקיט גברא רבה ובהל' יבום וחליצה הביא ג"כ הא דלכתחילה לא שרינן, רק היכא דעבר ואינסב לא מפקינן לה כתב לא שנא אדם תשוב ולא שנא אדם שאינו חשוב כו' ומצאתי בספר אור שמח בהל' גירושין פרק י"ג הל' כ' שעמד בזה וכתב וז"ל דכאן בגברא רבא אמרו אם איתא דסליק קלא אית לי' למלתא, ושם בצורבא מרבנן אמר קלא אית לי', והכונה דבגברא רבה אמרו משום שהענין שגברא רבה יטבע ויסלק זה דבר התמוה ופלא ומפרסמי אינשי נס כזה וירומוהו על נס שכזה איקלע להך גברא רבה המפורסם. אבל צורבא מרבנן הכונה שיודע הדין שאם ניסת לא תצא, וכיון שנטבע אם איתא דסליק הלא ידע שמצי לבא לידי מכשל גדול שאם תנשא לא תצא כו' ודאי יראה לפרסם הדבר ולהודיע שעלה או אם יש יכולת בידו לבא ודאי יבא, ואין מקום למה שדנו איזה חכמים להקל לדידן דכל מת דהוי כמו צורבא מרבנן כיון דאנו מפוזרים וקלא א"ל עכ"ל. ובזה דחה דברי מהראי' בפסקים סימן קל"ט. ולענ"ד נראה דאין לדחות דברי מהר"י בעל הפסקים והאחרונים הנמשכים אחריו. חדא דהלשון אי איתא דסליק קלא אית לי', משמע דנודע לרבים אם הוא בחיים, דאי כדבריו היו צריכים לומר אי איתא דסליק הוה מודע לביתו. ועוד הא גם באינך גברי דאינן צורבא מרבנן יש ג"כ לומר דיחושו למכשול, ואדרבה כיון דאינן צורבא מרבנן ולא דינא גמירי כדאיתא בקדושין (דף י"ג) ועיין בהרא"ש כתובות פרק ט' סוף סימן כ"ח דאם אמרה שנפרעה קודם המכר לא מהימנא במיגו כו'. ואף לדברי המפרשים דכל מוחל שטר חוב אינו חייב לשלם דמי המכר, מ"מ כולי עלמא לאו דינא גמירי והיא יראה למחול שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר עכ"ל ועיין בחלקת מחוקק אהע"ז סימן ל"ט ס"ק ג'. וא"כ אפשר באינש בעלמא דלאו צורבא מרבנן לא ידע דטבע במים שאין להם סוף דאשתו אסורה לכתחילה דהא רובם אינם ניצולין ויחשוב שמתירין אותה לכתחילה, ומסתמא הוא ג"כ ירא שמצוי לבא לידי מכשול, שיחשוב שיתירו אותה להנשא. ואף לפי דברי הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו דלא אמרו לאו דינא גמירי רק דוקא במקומות שאמרו הם ושם יש טעם בדבר משא"כ בשאר דוכתי, א"כ נימא דדינא גמירי ויודע ג"כ דאם נשאת לא תצא. גם בשאר כל אדם יש לחוש כמו בצורבא מרבנן שיחוש למכשול. אלא דלא אמרינן הכי משום דמיעוטא דניצולין אפשר דאין להם היכולת להודיע, א"כ גם בצורבא מרבנן איכא למימר הכי

אשר על כן נראה לענ"ד בפשיטות דבגברא רבה המפורסם לכל, קלא אית לי' למלתא אם ניצל מן הטביעה, מפני שידוע לכל אם אירע לו נס כזה היה נודע ומתפרסם. אבל צורבא מרבנן שאינו מפורסם עוד, וכדאיתא בתענית (דף ד' ע"א) האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא דכיון דנבט נבט, ופירש"י, צורבא מרבנן בחור חריף כו' ת"ח זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי לי'. כיון דנבט נבט, שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה, כך ת"ח כיון שיצא שמו הולך וגדל למעלה. ובמו"ק (דף ט"ז ע"ב) כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ. ולפ"ז אמר גבי צורבא מרבנן אי דסליק קלא אית לי', היינו דאף דאין הצלתו נודעת תיכף כמו גבי גברא רבא מפני שאיננו עוד מפורסם בעולם, אך כיון שהוא צורבא מרבנן ושמו מבצבץ ועולה ותורתו מכרזת עליו ויתפרסם קלא אית לי' ואח"כ יתודע בעולם שהוא חי כשיתפרסם שמו לרבים

ובזה יש לבאר הך דמגילה (דף כ"ח ע"ב) ר"ל ספדי לההוא צורבא מרבנן כו' אמר וי חסרא ארעא דישראל בגברא רבה כו' תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי בבל, דאותו הצורבא מרבנן לא היה עוד מפורסם, וספדי' וי דחסרא כו' גברא רבה כאילו היה כבר מפורסם לגברא רבה

וראיתי בספר שו"ת בית יעקב סימן ט' שעמד בזה אם יש להתיר בתרי רובי וז"ל אכן יש לדחות סברא שבניתי יסוד דין זה להתיר בתרי רובי. דלכאורה יש ראי' ברורה דאפילו בתרי רובי אין להתיר במים שאין להם סוף מהא דאמרי בגמרא דיבמות (דף קכ"א) אמר ר"א הא דאמרו רבנן משל"ס אשתו אסורה ה"נ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' ולא היא לא שנא צורבא מרבנן ל"ש אינש דעלמא דיעבד אין לכתחילה לא. וכתבו התוס' ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו גבי רוב גוססין למיתה דאין מעידין עליהם אעפ"י שרובן מתים כו' עכ"ל והשתא א"א דבתרי רובי יש להתיר במשל"ס, אם כן מאי מייתי ראי' התוס' מרוב גוססין למיתה, הא הכא איכא תרי רובי, חדא דרובא צורבא מרבנן כו' ועוד דרוב הנטבעים למיתה ואפי"ה מדמה להו התוס' לגוסס. אלמא דאין חלוק בין חד רובא לתרי רובי. וא"כ מוכרח לומר דאין להתיר במשל"ס בתרי רובי, מ"מ נראה להתיר בנ"ד והוא כי נראה דבעלי התוס' הנ"ל חולקים על סברת הפוסקים שאומרים דרוב הנטבעים למיתה כו' ומוכרחים אנו לומר כן דאל"כ ה"ל להתוס' להוכיח מני' ובי' מפני מה הביאו ראי' לדבריהם מרוב גוססין למיתה כו' ה"ל להביא ראי' מרוב הנטבעים למיתה וכך ה"ל למימר ואע"ג דרובייהו הוי צורבא מרבנן כו' כמו ברוב הנטבעים למיתה ואפי"ה אין מעידין עליהן והוי נמי משמע ממילא דאע"ג דאיכא תרי רובי. ולמה להו להתוס' להביא