תשובה שלמה - ב לח

שאינם כותבים ומודיעים לביתם ואינם שומרים הבטחתם זה היה נודע מקודם שכלתה המלחמה והא דלא שבו מהמלחמה שרובם מתו, זה נודע אח"כ. וא"כ אלה שנודעו מקודם שאינם שומרים הבטחתם ואין כותבים לביתם אין להתיר לפ"ז

אך הא כבר כתב הט"ז ביור"ד סימן ק"י ס"ק י"ד דאף בספק ספקא לא מעלה ולא מוריד אם נודע ספק אחד מקודם. ובאמת כן משמע בפסחים (דף ט' ע"ב) דבכל הסוגיא שם הספק הראשון נולד מקודם ואח"כ נולד הספק השני, וכן בנדה (דף ט"ו ע"ב) ספק ראתה ספק לא ראתה נולד הספק הזה מקודם ואח"כ אומר את"ל ראתה אימר טבלה. דזה הספק נודע אח"כ ומ"מ אמרי' ס"ס כי האי. ועוד דכמה דוכתי, וכבר העיר מזה ג"כ בפרי מגדים שם

ועוד גם גבי תרי רובי כתבו התוס' ביבמות דף (פ"א ע"א) ד"ה נתעברו ובכמה דוכתי וי"מ דאפי' גרס בכל הנך משניות ואחרות באחרות לא היה יכול להביא ראי' מהם לשמואל דאסר ס"ס דדלמא הכי קאמר וכל האחרות שנתערבו באחרות דליכא אלא חד ספקא, ויש חידוש יותר בנתערב שתי פעמים מבנתערב פעם אחת דאע"ג דאיכא תרי רובא דגבי שאר מילי אוסרין חד רובא ושרינן תרי רובי כו' עכ"ל ואי נימא דהיכא דנודע רוב האחד כבר נפסק הדין ואין מועיל עוד רוב אחר שנולד אח"כ, הא גם כאן נתערב מקודם ברוב וכבר נפסק הדין ואח"כ נתערב פעם שניה ובכה"ג גם בשאר איסורי לא שרינן תרי רובי, אלא דמצינן לדחוקי דמיירי ששתי התערובות נודעו ביחד

ומלבד זה הראי' שהביא בבאר יצחק ובעין יצחק שם מהך דביבמות (דף קכ"א) דאף בצורבא מרבנן החמירו אף דשם הוי תרי רובי בע"כ מוכח דשאני התם דלא נולדו בב"א דרוב נטבעים אינם נמלטים מברר מיד שמת ורוב השני דאם איתא דסליק קלא אית לי' אינו מברר רק אתר זמן רב אחר שנטבעו דבזמן קצר א"א לדעת עפ"י הקול איה מקומו עכ"ל. ולענ"ד נראה דהתם אין הכונה דצורבא מרבנן אית לי' קלא, היינו דנודע כשהוא בחיים. רק הכונה היא דאית קלא דניצל מן הטביעה. וכן מורה לשון הגמרא שם דף (קכ"א ע"ב) א"ד אנסבה רב נחמן לדביתהו אמר חסא גברא רבה איתי' אם איתא דסליק קלא אית לי למילתא, דאי נימא דהכונה היא דלגברא רבה קלא אית לי' כשעודו בחיים. מאי לשון מילתא שייך בהא, ודמדייק קלא אית לי' למילתא, היינו להמעשה שניצל ולא נטבע, דאם היה ניצל מהמים אז היה נודע הדבר שגברא רבה ניצל

ולפ"ז גם זה הוא על שעת הטביעה, דרוב נטבעים וגם רובייהו דצורבא מרבנן דניצולים נודע הדבר, הוא נמי על שעת הטביעה, דכיון דלית קלא דניצולו ודאי נטבעו, והוו הני תרי רובי ביחד, דבכה"ג לא שייך לומר דכיון דנודע מקודם רוב הראשון ואסרינן ליה שוב לא יועיל עוד רוב השני, הא גם רוב השני הוא על אותו הזמן עצמו של רוב הראשון דכשאתה יודע שצורבא מרבנן נטבע אתה יודע השני רובי ביחד ואין אתה יכול לומר דרוב הראשון כבר נודע ומ"מ אסרינן לי משום חומרא דא"א דהא מכיון שהנטבע הוא צורבא מרבנן ולא נודע שניצל אמרינן גם כן דבודאי נטבע אז והוו הני תרי רובי ביחד. דהא דאמרי' דנפל במים שאין להם סוף דרובם למיתה, לא מצד הנפילה אמרי' הכי, דאפשר דמצד הנפילה לבדה רוב הנופלים ניצולים, רק היכי דנפל ולא חזינן דעלה אז אמרי' כשלא ניצל תיכף רובם למיתה, וא"כ אנו דנין על שעת ההצלה ואז דינינן ג"כ על צורבא מרבנן שלא ניצל מדלית קלא למילתא שניצל, ואף שהקלא למלתא הוא לאחר אותו זמן משעה שידעינן שלא ניצל מהטביעה, אך הלא גם אז ידעינן שהוא צורבא מרבנן ויודעים אנחנו שצריכים לחכות אם יהי' קלא למלתא או לא, וא"א לומר דכבר נפסק הדין קודם שנולד הרוב השני, דהא ידעינן דיש לחכות אם יהיה קלא למילתא או לא

ועפ"י הדברים האלה יש להבין מה שכתבו התוס' ביבמות (דף קכ"א ע"א) ד"ה ולא היא ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחילה כמו גבי גוססים דאין מעידין עליהן אעפ"י שרובם מתים עכ"ל. והנה קשה לי איך מדמין הא לרוב גוססין הכא איכא תרי רובי דמים שאין להם סוף רובם מתים וגם רוב צורבא מרבנן קלא אית לי' למילתא, מה שאין כן ברוב גוססין שאין שם רק חד רוב. ומצאתי שכבר העיר מזה בהגה' גליון מהרש"א. עוד הקשה וז"ל מאי צורך להו ראי' מרוב גוססין הא ממקומו מן מים שאין להם סוף מוכח דאין רוב מועיל עכ"ל. והנראה לענ"ד בזה, דהנה ביור"ד סימן ק"י בכללי ס"ס ס"ק י"א כתב הש"ך דס"ס משם אחד לא חשיב ס"ס. והמקור לזה הוא דברי התוס' בכתובות (דף ט') דשם אונס חד הוא. והכ"נ הני תרי רובי הם משם אחד. אי סליק או לו סליק, דאם אתה אומר רוב הנטבעים אינם ניצולין, תאמר עוד רובי דצורבא מרבנן קלא אית לי' למלתא אם ניצולין. וא"כ זה מורה נמי דלא ניצול מאותה הטביעה והוה רק משם אחד ואפשר רק לומר בכה"ג דמיעוט ניצולין הוה מיעוטא דמעוטא. וע"ז כתבו התוס' דאף דהמיעוט הוה מיעוטא דמיעוטא, מ"מ לא תנשא לכתחילה כמו גבי גוססין דאין מעידין עליהם אעפ"י שרובם מתים. וגם בגונא דאיכא רק מיעוטא דמיעוטא דחיים, כדאי' ביבמות (דף ק"כ ע"א) אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייד או צלוב. ומדמדייק ואומר אלא עד שתצא נפשו, משמע דקודם שתצא נפשו אף שהוא גוסס אין מעידין עליו ואפי' הוא מגוייד וא"כ מגוייד שהוא גוסס בודאי רק מיעוטא דמיעוטא חיים. והנה התוס' שם ע"ב ד"ה למימרא כתבו בתירוץ קמא דגוסס מגוייד לא חיי. וא"כ לא שייך בכה"ג לומר רוב גוססין למיתה, כיון דלא חי כלל א"כ גוססין בידי אדם כולם למיתה וכן נראה מדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג חלק ג' שכתב על מגוייד אין מעידין עד שתצא נפשו וז"ל ודוקא בסכין מלובנת ונכוה. אבל אם לא נכוה מעידין מדרבנן דאינו יכול לחיות עכ"ל. וכ"כ באמת בבית שמואל אהע"ז סימן י"ז ס"ק צ"ד

שוב ראיתי בספר מראות הצובאות סימן י"ז סעיף כ"ט שכתב וז"ל התוס' ביבמות (דף ק"כ) כתבו דאין מעידין על הגוסס כו' והרח"ש כתב דלא נמצא כן בהדיא. אלא דהתוס' הוציאו כן מהא דתנן דאין מעידין אלא עד שתצא נפשו, דמשמע דאתי למעוטי גוסס ע"כ ויש להבין א"כ במתניתן דאהלות דמייתי לה בש"ס שם דתנן אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפילו גוסס כו' הרי דאע"ג דקתני דאינו מטמא עד שתצא נפשו אפי"ה סיים בה בהדיא ואפי' גוסס, ואמאי לא תנן נמי במתני' דידן גוסס בהדי מגוייד בהדיא כדתנן התם. ונראה ליישב עפ"י מה שכתבו התוס' שם דגוסס דקתני במתני' דאהלות היינו מגוייד שהוא גוסס והשתא א"ש דמדיוקא דרישא דאינו מטמא עד שתצא נפשו אתי למעוטי גוסס לחודי' ובסיפא אשמעינן דאפי' גוסס מגוייד נמי אינו מטמא, משא"כ בעיגונא דבגוסס מגוייד מעידין כמו שכתבו התוס' אלא דבגוסס סתם הוא שאין מעידין משו"ה לא הוצרך למיתנא אפי' גוסס בהדיא דנשמע מדיוקא דרישא עכ"ל. והנה דיוקו מהא