תשובה שלמה - ב לו

והנראה בזה בדעת רבינו ירוחם ז"ל, דהנה ידוע שיטת רש"י ז"ל בכתובות (דף כ"ז ע"א) דאותה מלכות אינה רוצה להשחית בני העיר, ושיטת התוס' שם והרמב"ם בפרק י"ח הל' כ"ט מהל' איסורי ביאה דמלכות אחרת עוסקין בשלל ויראים להתעכב, ומפני זה פסק רבינו ירוחם לחומרא גבי גיטין ותרומה, אבל אין משיאין אף במלכות אחרת, ובשבויה מקילין ולכן פסק בשבויה דבמלכות אחרת כל הכהנות כשרות

ועוד אפשר דמפרש הא דמלכות אחרת דינם כליסטים, היינו דאינם חסים על בני העיר ואינם חסים על חומותיה ונופלים פתאום על יושבי העיר, א"כ בשעה שכובשים את העיר נהרגין בני העיר ובזה הם גרועים מאותה מלכות, אבל כשכבר כבשו העיר יראים להתעכב בעיר, ע"כ כל הכהנות שנשארו בחיים הן כשרות, מפני שיראים להתעכב אח"כ ולבעול

ולפי שיטת הרשב"א דהך ירושלמי ובלבד כרקום של אותה מלכות קאי אסיפא דרק בעיר שכבשוה כרקום של אותה מלכות נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, אבל בעיר שכבשוה כרקום של מלכות אחרת הרי הם בחזקת קיימין, א"כ פשוט דהיורדין למלחמה הם בודאי בחזקת קיימין ונשיהם בחזקת א"א

ואל תשיבני מהא דכתב הרמב"ם פרק י"ג הל' י"ט מהל' גירושין עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה כו' עכ"ל, דמזה משמע דגם במלחמה רובם למיתה כמו בטבע במים שאין להם סוף, דזה אינו, דלא יעלה על הדעת שמי שהם במלחמה רובם למיתה, והרי גם בעיר שכבשה כרקום כתב הרמב"ם בפרק ו' הל' כ"ט מהל' גירושין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, ולא אמרינן דרובם למיתה, אלא דכונת הרמב"ם בעד אחד שמעיד ראיתיו שמת במלחמה, והנה אנן לא חיישינן דחשיד העד להעיד שקר, אנן חשבינן שאומר אמת שראוהו בגונא שיכול הוא לחשוב שמת, רק שאומר בדדמי שבאמת לא מת, רק מפני שהוכה או שירו אותו ונפל סבור העד שמת, ובאופן הזה שראה אותו העד שקרה לו מקרה כזה שבשביל כך יאמר העד שמת, אז באמת רובם למיתה, שאם היה המקרה שקרה לו היינו המכה או היריה באופן קל שלא היו רובם למיתה אז אין תשש בדדמי על העד שבשביל מכה כזו לא יטעה שמת ולא יאמר גם בדדמי שמת. וכשאומר בדדמי שמת בודאי הוא באופן כזה שרובם למיתה, אבל בסתם אנשי המלחמה בודאי אינם רובם למיתה ויש להם חזקת חיים והיא בחזקת א"א

וכן מורה לשון הרמב"ם בפרק י"ג הל' ב' מהל' גירושין. וכן אם היתה מלחמה בעולם כו' תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן עכ"ל והיינו רק בכה"ג יש לחוש שרובם למיתה כגון שאירעו דברים כאלה שיש לטעות שגם הוא מת, אבל בסתם מלחמה לא אמרי' רובם למיתה

ומהתוספתא סוף יבמות ושוב מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום ביתר ולא עלה אחד מהם ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את נשיהם, דבעל מנחת בכורים כתב דהוה ע"י עדות כותי מסיח לפי תומו כהך דיבמות (דף קכ"ב). והנה בפשוטו נראה כדבריו, דהא מיירי שם בעדות נכרי מסל"ת ועלה מייתי הנך עובדי, משמע דגם הך מעשה דששים ב"א מיירי נמי בנכרי מסל"ת, והנה שינוי הלשון שבתוספתא אין מורה כן, דבגמרא איתא מהלכים לכרקום ביתר ובתוספתא איתא שירדו לכרקום ביתר, וגם בגמרא איתא דהכותי אמר חבל וכו' שהיו מהלכין בדרך ביתר, והנה כת"ר הקשה איך אמר הכותי וקברתים הא הרוגי ביתר לא נתנו לקבורה, לא קשה דהרוגי ביתר לא נתנו לקבורה היינו לאחר שנכבשה, אבל בעת המלחמה טרם שכבשוה נתנו לקבורה, והכותי אמר וקברתים קודם שנכבשה

אלא דאם נאמר דהוי תרי עובדי, ג"כ אין מהתוספתא ראי', דהמעשה דגמרא היה שהכותי העיד שלא בא עוד לכרקום של ביתר, רק בעודם מהלכין בדרך טרם שבאו לביתר מתו וקברם ונאמן מדין כותי מסיח לפי תומו במלחמה דאמר וקברתים, אבל בהך עובדא דהתוספתא שירדו כבר לכרקום ביתר והיו במצור ביתר כאשר נכבשה העיר ביתר ידעינן דכולם נהרגו כדאיתא בגיטין (דף נ"ז ע"א), דהרגו בה אנשים נשים וטף, והוה כמו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים וכמו נפל לכבשן האש שמעידין עליו, וה"נ כיון שירדו כבר לכרקום של ביתר ולא עלו משם וידוע שכל מי שהיה שם נהרג ע"כ השיאו את נשותיהן, אבל בסתם מלחמה אף שלא עלו, מ"מ אית להו חזקת קיים ונשותיהן בחזקת א"א

ולכאורה יש להביא ראי' מהא דכתבו התוס' בכתובות (ט' ע"ב) ד"ה כל היוצא לתרץ דברי רש"י שכתב שאם ימות במלחמה יהא גט וכתבו וז"ל מיהו יש ליישב פי' הקונטרס דלא דוקא פי' שאם ימות במלחמה, אלא היו מתנים אם לא יחזור מן המלחמה כו' עכ"ל, וכ"כ הרשב"א בחידושיו לכתובות (דף ט' ע"ב) וז"ל ושמא זה שפירש"י אם לא ישוב ממלחמה בשובם של רוב היוצאים ומשום תקנות עגונות היו עושים שמא ימות בלא עדים או נשבו עכ"ל והא לפי שיטתם שהיו נותנים הגט כדי שלא תתעגנה הנשים לא רק לאלה שאין להן בנים כדי שלא תהיינה זקוקות ליבום, ואי נימא אם אינו חוזר מהמלחמה זה הוא הוכחה שמת למה הוצרכו לגט, כיון דאם לא יחזור ממילא אשתו מותרת, דהא הם כבשו את בני עמון וכל אנשי המלחמה היו יכולים לחזור לבתיהם או להודיע שהם חיים, והוה כגונא דדינו של החתם סופר, אלא די"ל דהא בתחילת המלחמה לא היו יודעים מי ינצח, ע"כ בכל אופן היו נותנין גט לנשותיהן, ועוד י"ל דהגט יועיל להתירה תיכף ולא תצטרך להמתין זמן רב להתירה מפני שלא שב מהמלחמה

וכן נמי מהך דירושלמי יבמות (פרק ט"ו הל' ג') כתיב ויכו בהם אביה ועמו מכה גדולה מאד אמר ר' אבא בר כהנא שהעביר הכרת פניהם של ישראל, הדא הוא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם וגו' זה החוטם, ר' אמי אמר שהושיב עליהם משמרות שלשה ימים עד שנתקלקלה צורתן הה"ד עצמו לי אלמנותיך מחול ימים, והיינו כדי שתשארנה נשותיהן עגונות, ואי נימא דאם לא חזרו מהמלחמה זהו הוכחה שמתו הלא לא תהיינה הנשים עגונות, דיתירו אותן כיון שבעליהן לא יחזרו מהמלחמה תלינן שרובם מתו ונשותיהן מותרות, דהא גם התם נכנעו בנ"י לפני יהודה, ואלה מב"י שנשארו בחיים ביהודה היו יכולים להודיע לביתם והוה נמי כגונא דהחתם סופר, די"ל דהא דלא שבו אז לביתם ומה שלא הודיעו אין ראי' שמתו, כיון דהשבוים היו כובשים לעבדים ככתוב בדה"י ב' כ"ח, וא"כ אפשר דחיים הם והא דלא שבו לביתם וגם לא יכלו להודיע לביתם מפני שהם נכבשים לעבדים, אבל