תשובה שלמה - ב לג

שנחלה אצבעו ונשאר מעט עקום וכן הוא ביד הזאת ופסק שאשתו שריא דעקמומית אצבע ורושם בצדו או עליו סימן מובהק הוא. וכתב עלה בתשובת מהר"ם לובלין ז"ל סימן קכ"ח דמשמע מזה דדוקא שהיה אצבעו עקומה ורושם בצדה אבל אצבעו עקומה לבד לא מיקרי סימן מובהק עכ"ל. ומינה דרושם לבד נמי לא הוי סימן מובהק. ואף דשם בתשו' מהר"ם לובלין סימן ז' מחשיב פצע ורושם ממכת חרב לסימן מובהק היכי דמסיים מקומו, היינו דוקא שניכר שהוא ממכת חרב זהו סימן מובהק אבל לא רושם בעלמא. והנה בנד"ד ראו את הסימן לאחר ג' ימים בודאי ולרבים מהראשונים אין מועיל סימן לאחר ג' כי אם בסימן מובהק ביותר, ולא סימן כסדק שעשוי הוא עכ"פ להשתנות כשיתנפח. ולכן אין בסימן זה להתיר

ועתה נחזה הא דהכירו אותו אשתו ובניו בטב"ע, והנה הוא ספק אם היה זה לאחר שלשה ימים למיתתו או תוך שלשה ימים למיתתו. וכבר ידוע מחלוקת הראשונים בהא אם מעידין בספק תוך שלשה ימים. והנה כת"ר מו"ח כתב שמצאוהו הרוג אך לא ביאר אם היו בו פצעים וחבורות וכל זה נ"מ לדינא, דהנה אם היו בו פצעים בפניו אף לר"ת בתוס' יבמות (דף ק"כ ע"א) אין מעידים לאחר ג' ימים. אלא דבספק אם הוא תוך ג' גם אם נחבל בפניו תלינן שהוא תוך ג' לדברי ר"ת שם

והנה הרשב"א ומרדכי ומהרש"ל הקשו על ר"ת מהא דיבמות (דף קכ"א) דפריך אלא אי אמרת לחומרא פליג אינהו דעביד כמאן. מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוה כדמסיק ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה כו' ודילמא הכירוהו בפרצוף פנים ובגופו אלא שמע מינה דלאחר שלשה לא אפילו שלם שאעפ"י שנדמה להם זה חיישינן שמא נתפח עכ"ל. וכבר כתב בחלקת מחוקק ס"ק נ"ה דלדברי הרשב"א נמי אכתי תקשה דלמא היה בם סימן מובהק דלכ"ע מהני אפי' לאחר ג' ימים אלא צ"ל שהמעשה היה ידוע להם שהנטבעים היו באופן זה דפליגי ת"ק וריב"ב עכ"ל. והנה ע"כ צ"ל כן דאל"כ תקשה להרשב"א גופי' דהא איהו לא ברירא ליה בספק אם אשתהי ג' ימים אם תולין שהוא בתוך ג' או לאחר ג' ועי' בהרב המגיד פרק י"ג הל' כ"א מהל' גירושין. ואמאי לא פשיט מהך גמרא גופי' דהקשה לר"ת דבההו גברא דטבע בכרמי דאסקוהו לבתר שלשה יומין, וההוא גברא דטבע בדגלת כו' לבתר חמשה יומין דתקשה ממ"נ אם ראו מקודם דהאי גברא נטבע ולאחר שלשה ימים הכירוהו, הא לדברי הרא"ה שהביא הנמוקי יוסף אשתו מותרת ממ"נ דזה לא גרע מיצא קול פלוני נהרג וכבר אפסקא באהע"ז סימן י"ז סעיף כ"ז, אם אחרים ראוהו והכירוהו, דלהנך שראו הטביעה לא מהני כלל מה שהכירוהו עי' בסעיף כ"ח בהגה' אלא ע"כ דלא ראו שנטבע האיש ההוא א"כ הוה ספק ג' ימים דדלמא לא עברו ג' ימים מזמן שנטבע. והוה לי' לפשוט דספק הוה כלאחר ג', א"ו דידע דהנך עובדי הוה באנפי שראו אחד שנטבע שהיה לו סימן באחד מאבריו ואח"כ מצאו לאחר ג' או ה' ימים איש בהך סימן דמוכחא מילתא דהאי הוא שנטבע אז. אך העדים לא ידעו דלהאי גברא היה לו סימן זה, כגון שהסימן היה לו במקום מוצנע, אך הכירוהו בטב"ע, וכבר דברו האחרונים מזה. ואף שאין זה מבואר בגמ' ע"כ מוכרחין לומר כן. ונראה לענ"ד דמקומו הוא מוכרע לפרש באופן אחר ויתורצו דברי ר"ת

דהנה יש לעיין אהא דהקשה והאמרת מיא מרזו מכה דמאי קושיא אי נימא דהיה כל גופם שלם וא"כ ליכא מכה, ודקארי לי' מאי קארי לי' וכבר הקשו כן המפרשים. ונלע"ד דלפי דברי ר"ת ניחא דלדברי ר"ת כל עיקר הך מילתא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא רק היכא דנחבל בפניו אך בגונא דאין מעכב הכרתו בטב"ע. אבל היכא דאינו נחבל כלל אף לאחר ג' ימים מעידין וא"כ ריב"ב דפליג נמי אהך גונא פליג וא"כ כי פשיט דריב"ב לקולא פליג מהנך עובדי ע"כ ידע דעובדי הכי הוה דהיו נחבלים בפניהם ובאופן שאין מעידין אלא עד ג' ימים. וא"כ כיון דהנך עובדי נמי שהיו נחבלים בפניהם א"כ שפיר הקשה והא אמרת מיא מרזו מכה. והא הכא נמי הוה בהוא מכה ומתרץ ה"מ היכי דאיכא מכה, היינו מקום המכה מרזו לא כל הגוף. אבל היכא דליכא מכה היינו יתר הגוף חוץ ממקום המכה מיצמת צמית וכמבואר בפי' רש"י ז"ל היכא דאיכא מכה מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח. דלכאו' תקשה ל"ל לומר מקום המכה מרזו, לא היה לו לומר אלא המכה מרזו, כמו שכתב לעיל (בדף ק"כ ע"ב) שאני מיא דמרזו מכה מחזיקות ומגדלות כאב המכה. (ובדף מ"ז ע"ב) מרזו מכה מכבידין את חולי המכה. אלא דהתם לענין סכנת נפש פשוט דאף שבמקום אחד מהגוף מכביד החולי ג"כ סכנה הוא לכל הגוף. אבל הכא לענין שינוי בהגוף שיתנפח כתב מקום המכה, היינו שרק מקום המכה משתנה לא כל הגוף

ולפ"ז משמע דס"ל לרש"י ז"ל כר"ת דהא דאין מעידין אלא עד ג' ימים הוא דוקא כשחבול בפניו, וכן נלענ"ד נמי לפרש דברי רש"י ז"ל לעיל בדף (קט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי סימנים דאי' לאו סימנים חיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים צורת הפנים ואין נכר כל כך עכ"ל דכבר הקשו שם התוס' בד"ה וקאמרי וז"ל אבל מה שפי' בקונטרס דמים משנים הפנים אין נראה דהא אמרינן לקמן בפרק בתרא דמים מצמת צמתי היכא דליכא מכה עכ"ל. ונלענ"ד לתרץ דברי רש"י ז"ל דהנה התוס' הקשו בדבור שאח"ז המתחיל וקאמרי כו' ותימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י טביעת עין בלא שום הכרת סימנים ושמא איירי כשנשחתה קצת צורת פניהם דאכלום כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' בתרא עכ"ל. ודבר זה הוקשה לרש"י ז"ל דמסוגי' זו משמע דאטב"ע לא סמכינן, והא מעשים בכל יום דסמכינן. והנה רש"י כתב ואין ניכר כל כך ולא כתב ואין ניכר, סתמא. והיינו משום דהתם בסוגי' מבואר דרק על נשים לא סמכינן אהך טב"ע אבל בשני עדים הוה סמכינן, ואיך סמכינן אף על שני עדים כיון דאינו ניכר כלל. ואטו אם יבואו אף מאה עדים לאחר ג' ימים ויעידו שזה הוא אטו נסמוך עלייהו. לכך פי' דמיירי שנשחתו קצת הפנים ונשאר רק ממה ששנינו במשנה (בדף קכ"א) ומיא מרזו מקום המכה והמקום ההוא נשחת ונופח ואינו ניכר להדיא, ולכן כתב שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך היינו משום שמקומות שנחבל נשתנו במים משום דמרזו מקומות המכות ולכן לא סמכינן בכהאי גונא על נשים אבל אעדים סמכינן כיון דאין מרזו רק מקומות המכות ויתר חלקי הפנים נשארים בלי שינוי וכיון דמיירי דנשארו בשלמות מה ששנינו במתני' שצריכים להכירא, לכן אעדים סמכינן, והא דמעשים בכל יום דסמכינן אף על נשים בטביעת עין היינו היכא דלא נשחת כלל הפנים וניכר להדיא

ובהכי נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשו על הרמב"ם ז"ל שלא כתב בפרק י"ג הל' כ"ב מהל' גירושין הך דמיא מרזו מכה ועי' שם בלחם משנה שכתב לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלא פסקינן כן. תה אינו דהא הרמב"ם כתב בפרק י"ד הל' ה' מהל' איסורי ביאה ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלמה ואחר כך מטבילים אותו, מדאמרי' ביבמות (דף מ"ז ע"ב) נתרפא אין לא נתרפא לא משום דמיא מרזו מכה.