תשובה שלמה - ב לב

אבל באינו ניכר שנעשה מזמן מרובה דברים כאלה אפשר שישתנו וע"כ אנו מוכרחים לתרץ שנשתנה. כדי שלא יכחישו דין תוה"ק שהתירה ע"י סימנים שישנם בו כיון שאפשר לתרץ שלא יכחישו, משום דדרכם לשתנות. והדבר מפורש ביבמות (דף קכ"ב ע"א) משעה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן פלוני נשכני נחש והרי אני מת והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו. א"כ חזינן כיון דדין התורה להאמין להאומר נשכני נחש והרי אני מת. ואח"כ כשמצאו שאינו דומה להאי פלוני וא"כ דבר זה מכחיש את האומר. כל מאי דמצינן לתרץ שלא יכחישו מתרצינן. וא"כ כיון דיכולים לתלות שאין כאן הכחשה אלא שנשתנה תלינן בהכי

הן אמת שברמב"ם הל' גירושין פרק י"ג הל' כ"ג כתב והלכו ומצאו, שנשתנה ולא הכירוהו. וכ"כ הטור משמע דדוקא בשרואים שנשתנה אז מתירין אותה עפ"י הקול. אבל מסתמא לא אמרינן שנשתנה כדי שלא יכחיש הטב"ע את הקול שאמר נשכני נחש כו'. נראה לענ"ד דע"כ גם סתמא נמי תלינן היכא דאפשר דנשתנה וכדמשמע לישנא דמתני' והלכו ולא הכירוהו והלכו והשיאו את אשתו ואינו מבואר שם שראו שנשתנה, והרמב"ם ז"ל כתב כן דרך פירוש דלכן לא הכירוהו דנשתנה היינו דכך תלינן. וראי' לזה דהרמב"ם כתב בפרק ב' הל' י"ג מהל' גירושין וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו לה והוא שידעו אותו ואעפ"י שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הא שכותבין ונותנין אעפ"י שאינן מכירין עכ"ל. ועי' בכ"מ דלמדה מהך דצלמון. והתם הא לא כתב שנשתנה וכל כך היה לו לפרש, והיינו משום דאף דלא חזינן דנשתנה מ"מ תלינן בהכי כיון דדרך הוא שנשתנה. וה"נ בנד"ד כיון דאפשר לומר דנשתנה תלינן בהכי ואין זה סותר ומגרע כלל היתר האשה הנ"ל אם יתר הדברים יהיה בהם כדי להתיר עפ"י דין תוה"ק ואפי' אתמ"ל דהתם דוקא אם נשתנה בודאי אז תלינן, בנד"ד כיון דנתפח טובא הא גם הוא נשתנה וישנם סימנים שדרכם להשתנות וכמבואר בירושלמי פרק האשה בתרא (הל' ג') ועי"ש במראה הפנים. וכבר האריכו הפוסקים דלא כל סימנים דרכם להשתנות. ועכ"פ החוש מעיד דגומא א"א להכיר משמתפח טובא. וגם שבר אפשר להיות דהוכה בברחו או לאחר מיתה כשנרקבו בני מעיו נכנסו לכיס וזהו נמי כמו דחזינן דנשתנה. וכיון דסימנים וטב"ע מורין שזהו. ע"כ שנשתנה כיון דבקל אפשר להיות כן. ועי' מש"כ אא"ז בנו"ב תנינא חלק אהע"ז סי' נ"ה וז"ל אלא שאני אומר שאפי' האשה תאמר שרגל השני היה שוה כו' ג"כ אין כאן הכחשה כי אין זה בריה בידי שמים או כמו רושם וצלקת ושלא ישנו מקומם לעולם אבל זה העיקום ע"י סיבה ומקרה נעשה. ואולי בהיותו בדרך בזמן ההוא שהיה נפרד מאשתו אירע לו מקרה וסיבה ברגלו ונעקם האצבע מלמעלה למטה כו' עכ"ל יעי"ש

ועוד נראה לענ"ד ראי' דהיכא דנשתנה ואין אנו מוצאים כל הסימנים לא אכפת לן מהך דכתב הטור והב"י בסי' י"ז ופסק כן הרמ"א בסי' י"ז סעיף כ"ו ע"י סימנים מובהקים אפי' אשתהי מתירין אשתו אף דע"י סימנים אמצעים אין מתירין, וכ"כ מפורש מהרש"ל ז"ל בים של שלמה יבמות פרק ט"ו סי' ח' וז"ל עוד נראה בעיני הא דבעינן וחזינהו לאלתר היינו מיד אחר העלאה היינו היכא שבאנו להתירה בהיכירא ע"י טב"ע משום שהפרצוף משתנה אחר העלאתו. אבל בסי' מובהק פשיטא דמהימן אפי' אחר ששהה, ומה שאמר בתלמוד וחזינהו לאלתר וכו' אפי היכא דקאמרי סי' היינו דלא הוו אמרי סי' מובהקים מיהו מהני בצירוף עם טב"ע דסי' לאו דאורייתא כדפי' התוס' ומ"ה בעינן וחזינהו לאלתר אפי' גופו שלם ולא כדברי הרא"ש כמו שמוכח בפרק בתרא סי' ה'. אבל בסימנים מובהקים פשיטא דמהני לעולם מאחר שאינו עשוי כן להשתנות לא במים ולא ביבשה עכ"ל. וא"כ כיון דאחר ג' ימים לא שרינן בסי' אמצעים שעשויין להשתנות. ופשוט דאין נאסרת נמי ע"י אם לא נמצאו, כיון דיש בו סימנים מובהקים, ומותרת. ואינך סימנים תלינן דנשתנו, ואין מעלין ואין מורידין ושוב אין משגיחין בהם אם איתנהו או ליתנהו

ועתה נחקורה על מה ניסד התירה של העגונה הזאת והנה יש כאן היתר אחד מה שהכירה אותו בטביעת עין שהוא בעלה ר' יצחק מדוקלויקא, ב' מה שאמרה סימן שחסרה לו אחת מציציותיו, ג' מה שאמרה שיש בו סדק בשפתו העליונה, ובמה דנסיים נפתח. ותחילה נחקור ע"ד הסימן ההוא שנסדקה השפה העליונה והכירו הכל כי כן הוא. והנה מסתפקנא אם סדק בשפה מיקרי סימן מדאמרי' בכורות (דף כ"ח ע"א) השוחט את הבכור ומראה את מומו ר"י מתיר רמ"א הואיל ונשחט שלא עפ"י מומחה אסור ואמרינן בגמרא אמר רבה בב"ח בדוקין שבעין דכולי עלמא לא פליגי דאסור מפני שהן משתנין כו' ומסתפקנא אם ניב שפתים נמי בכלל הא דדוקין שבעין שמשתנה, וניב שפתים נמי משתנה בשעת מיתה, וא"כ אף דחזינן סדק בניב שפתים לאחר מיתה אפשר דמחיים לא היה בו האי סדק כלל, כמו דאמרינן בדוקין שבעין שיש בו מום קבוע אעפ"כ אמרינן דאפשר דמחיים לא היה בו האי מום אך דלאחר מיתה נשתנה. או דלמא דדוקין שבעין דוקא וניב שפתים לא משתנה. ולכאו' מדקאמר בדוקין שבעין כו' לא נחלקו אלא במומין שבגוף, משמע דרק בדוקין שבעין משתנין, אלא דאפשר דחדא נקט וה"ה בניב שפתים נמי משתנין. וכן מורה נמי לשון הרמב"ם בפרק ג' הל' ד' מהל' בכורות השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו אעפ"י שהוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה כגון שנחתכה ידו או רגלו עכ"ל. משמע דרק מומין הנך אין משתנין אבל מומין בניב שפתים שפיר משתנה. ובזבחים (דף ע"ז ע"ב) אמר רב פפא בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו כתבו התוס' בד"ה הכא כו' וא"ת אמאי לא חשיב נמי ניב שפתים כו', יע"ש משמע דכל היכי דחשיב דוקין שבעין הוה דוקא ולא הוה ניב שפתים בכלל. דאל"כ מאי קשה להו דלמא חדא מינייהו נקט

אך נראה לענ"ד דאף אי נימא דגם בניב שפתים משתנה מ"מ הוה סימן אם ניכר הסדק שבשפה, דהנה רש"י ז"ל פי' שם בבכורות (דף כ"ח) משתנין מפני צער מיתה משתנה העין ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע אי הוה חזי לי' מחיים הוה מיתחזי עובר עכ"ל. משמע דרק ממום עובר למום קבוע יכול להשתנות אבל אי לא הוה מחיים כל סדק שישתנה לאתר מיתה להיות בו סדק, זה לא שמענו. וא"כ בנד"ד ע"כ היה בו מחיים ג"כ סדק מדניכר לאחר מיתה, והוה סימן. ולכאו' נראה דהוה סימן מובהק מדכתב הרמ"א בסי' י"ז סעיף כ"ד דה"ה רושם שבגופו או באחד באיבריו. ופי' הט"ז בס"ק ל"ח דרושם שבמקום מיוחד הוה סימן מובהק כמו נקב יש בצד אות פלוני, אך מדכתב בתשובת הרד"ך על אחד שטבע בנהר ומצאוהו יהודי וחתך ידו וקבר שאר הגוף, ואשה אחת הכירה שהיא ידו של פלוני שאמרו עליו שטבע בנהר שהיה לו רושם באצבע מצד איזו חולי