תשובה שלמה - ב לא

סימן ט"ו

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תר"ס לפ"ק, הראזאווא יצ"ו. למע"כ חותני הרב הגאון המאוה"ג שלשלת היוחסין כו' מהו"ר ברוך נתנאל (ז"ל

) ע"ד אשר בדק אותי מר חמי בדבר העגונה אשת ר' יצחק מדויקליקא אשר היה חולה ר"ל וכאשר תקפה עליו מחלתו נתבלבלה דעתו, וכן היה תמיד, והנה ביום ו' עש"ק וירא תקפה עליו מחלתו ונתבלבלה דעתו וברח מביתו ולא שב כל השבוע, וביום ו' עש"ק חי' באו נכרים ואמרו כי הוא נמצא הרוג ביער אצל הנהר שעשופא, על הקורות שמונחים שמה להשיטם בהנהר, והלכה אשתו ובניו והכירוהו בטביעת עין כי הוא זה, והיה מונח רגליו בתוך מי הנהר וראשו על הקורות המונחים אצל הנהר חוץ למים, והיה מונח כך עד יום א' תולדות, וביום א' הביאוהו להעיר לקברו, והיה מתפח טובא בכל גופו והיה לבוש בבגדיו ואמרה סימן בגופו שיש לו גומא בצדו האחת וחפשו ולא מצאו, ואמרו המקברים שזה א"א להכיר יען כי היה נפוח הרבה מאוד. עוד אמרה שפעם אחת נפל ונסדקה שפה העליונה ותפר הרופא ונרפאה השפה, אך היה נכר סדק, וראו הכל והכירו כי כן הוא. עוד אמרה סימן אחד בבגדיו שבטלית קטן שהוא היה לבוש חסרה אחת מציציותיו. ואין לו רק שלש ציציות וכן היה שבטלית קטן שלו נמצאו רק שלש ציציות. עוד ראו שיש לו שבר במעיו, ויצאו מעיו בכסו. ושאלו לאשתו אם היה לו שבר ואמרה שלא היה לו שבר במעיו אך המקברים אמרו שזה אפשר שנעשה לאחר מיתה מחמת שנפוח ונרקב הקרום ונקרע ויצאו המעים לכיס

והנה ראוי היה לבלי להזדקק בענין זה, כי הנני צעיר לימים ולא גמירא טובא, אך מאשר כת"ר חותני בקש ממני כי אזדקק לזה לא אוכל לעבור על מוצא פיו. אך אין אני כמורה הלכה ובא רק כנושא ונותן בענין זה ואת אשר הטוב בעיניו יקרב מו"ח

והנה לכאור' העגונה הזאת באה לפנינו ותברא בידה כיון שאמרה שלבעלה היה גומא בצדו האחת וגם לא היה לו שבר, ובאיש הזה לא מצאו שום גומא וגם היה לו שבר א"כ אין זה בעלה. ואף שיש לו סמנים אחרים כמו שהיו לבעלה מ"מ כיון שאין אנו מוצאים בו כל הסמנים שהיו לבעלה וגם יש לו סימן אחד השבר שלא היה לבעלה כלל א"כ אין זה בעלה ואתרמי דלהאי גברא יש בו גם כן קצת סימנים כמו שהיו לבעלה

ובהך סימן דגומא שאמרה שיש לבעלה אינני יודע אם אמרה באיזה צד או אם לא אמרה באיזה צד, דכפי הנראה לא אמרה באיזה צד יש לו הגומא. א"כ אף אם מצאו גומא אין זה סימן מובהק כיון דלא דמי להך דנקב יש בו בצד אות פלוני, כיון דכאן לא סיימה המקום שיש בו הגומא. אך אם חפשו ולא מצאו כלל דבר זה גרע, דע"כ מורה זה שאין זה בעלה

והנה בהך דהשבר למימר דלא הכירה בו ולא ידעה ממומו זה לא ניתן להאמר, כיון דחולי גדול הוא ולפעמים מסתכנים בו. א"א דלא ידעה, וגם הוא דבר גלוי ובבכורות (דף מ"ד ע"ב) תנן גבי מומי הכהנים, המאושכן ופירש"י ז"ל ביציו גדולים. אך הרמב"ם בפרק ח' הל' י"ב בהל' ביאת המקדש כתב מי שכיס הבצים גדול וארוך עד שמגיע לארכובותיו. וכן כתב בפי' המשניות ומאושכן הוא שכיס הבצים שלו ארוך עד שמגיע לארכובותיו ואין הפרש בין שהי' מלא רוח או ליחה להיות מרוח אשך או שיהי' הכיס ארוך מדולדל ואין בו רוח ולא מורסא הכל מום. וכבר עמדתי בע"ה בחידושי על הרמב"ם על השינוי שבין דברי רש"י ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל. ונראה לענ"ד דהנה רק מומין שבגלוי פוסלין אבל מומין שבסתר אין פוסלין ועי' ברמב"ם פרק ו' הל' ז' מהל' ביאת המקדש. וגם צריך להיות המום מצד האבר עצמו. אבל אם דבר אחר גורם לא הוה מומא כמבואר בבכורות (דף מ' ע"ב) ת"ר פיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח אינו מום מחמת העצם הרי מום. ועי' ברש"י ז"ל שהביא התוספתא מחמת הרוח אינו מום מחמת עצמו הר"ז מום. וכ"כ ברמב"ם פרק ז' הל' ז' מהל' ביאת המקדש יעו"ש. והנה בקדושין (דף כ"ה) ובבכורות (דף ל"ה) מסקינן שמום שבבצים הוה מום שבגלוי ולפי זה רש"י ז"ל חשיב המאושכן הוה מום רק אם הבצים גדולות דאז הוה מום שבגלוי וזה הוה המום מחמת עצמו. אבל אם הכיס גדול לא מחמת הבצים כי אם מחמת דבר אחר אז אליבא דרש"י ז"ל לא הוה מומא דהוה כמו פיו בלום ע"י הרוח. אבל להרמב"ם ז"ל זה הוה מום כיון דסוף סוף הכיס נתגדל ונשתנה מכפי מה שהיה מקודם אף דהסיבה היתה ע"י דבר אחר, ונראה גלוי לכל מומו א"כ גם אם נתגדל ע"י דבר אחר ג"כ הוה מומא והארכתי בחי' בדברי הרמב"ם אלה ואכמ"ל. ודכותי' ביצאו מעיו לכיסו דזה הוה מפני שנקרע הקרום שבין המעים לכיס. וזה לא הוה מום שבגלוי כמפורש ברמב"ם פרק ו' הל' ז' מהל' ביאת מקדש דניקבו מעיו לא הוה מום שבגלוי ודכותי' נמי אם נקרע הקרום שבין המעים לכיס. א"כ לרש"י ז"ל זה לא היה מומא אף שנתגדל הכיס מחמת שנקרע האור כיון דהוא ע"י דבר אחר. והוה כמו פיו בלום ע"י הרוח ולהרמב"ם ז"ל נהי דהפעולה היה ע"י דבר אחר, כיון דסוף סוף נתגדל גם הכיס בעצמו וגלוי לכל הנה הוה מומא ולא דמי לפיו בלום ורגליו מבולמות מחמת הרוח דהתם אין שינוי בהאבר עצמו אבל כאן הכיס בעצמו נשתנה ונתגדל, אבל בנידן דדן גם לרש"י ז"ל הא עכ"פ ניכר דבר זה לכל רק דגבי מומין אין זה נחשב למום כיון דהוה ע"י דבר אחר. אבל עכ"פ ניכר דבר זה לכל. וא"כ ע"כ היתה האשה יודעת אילו היה לו מום זה. וא"כ לכאו' דברים אלה מוכיחים שאין זה בעלה. דאף אי לא הוי סמכינן על סמנין אלה אם נמצא מת בסמנים כאלה, מ"מ כיון דידעינן דלהאי גברא היו סמנים. והשתא מוצאים אפכא ע"כ דבר זה מוכיח יותר מעדים שאין זה האי גברא בעלה של זו. ואף שאומרת שבטב"ע הכירה שזהו בעלה ע"כ אומרת שקר, או שאתרמי שצורתו דומה לשל בעלה ואומרת בדדמי. שוב ראיתי לאא"ז בנו"ב קמא חלק אה"ע סי' מ"ג שכתב בזה"ל אולי גם חולי השבר נקרא סימן יעו"ש. ועכ"פ הוה סימן אמצעי

אלא דאחר העיון נראה לענ"ד דדברים אלה אין מערעים ואינם מגרעים כלום. דאם יהיה ביתר הסימנים ובט"ע כדי להתיר עפ"י דין ע"כ אנן סהדי שזהו בעלה מכח דין התורה הקדושה שמתירה בסימנים כי הנך א"כ ע"כ זהו הוא. והנך סמנים שסותרים הדבר כיון שאפשר שנשתנו אח"כ, דסימן הגומא אינו ניכר ע"י הניפוח, והשבר אפשר שנתהוה אח"כ, כי דבר זה אפשר הוא אף קודם מיתה כשברח מביתו נעשה לו פצע במעיו ונקרע הקרום, ואטו אם ימצא שבר יד או שבר רגל בהרוג לא נתלה שנעשה מקרוב לאחר שהלך מביתו, רק באופן שניכר ששבר ישן הוא מזמן מרובה אז ע"כ א"א לתלות שנעשה אחרי צאתו מביתו.