תשובה שלמה - ב כט

ישא, ועל מה שכתבו התוס' בכתובות לא ששנים מעידין כן כו' אלא כלומר שהרגו עם אנשים הרבה, כתב כת"ר דאין פשטות הלשון מורה כן, דהוא לשון נוכח להרבה המדברים בעדם, א"כ משמע ששנים אומרים כן, וא"כ קשה מאי טעמא לא ישא את אשתו, ומכח זה הכריח הרמב"ם דבהרגתיו והרגנוהו טעמא אחרינא כו' שכל מי שיחשוק אשה יהרג את בעלה וישאנה עכ"ל כת"ר, ואיני מבין דבריו דאם שנים מעידין כן דהרגנוהו מ"ט לא ישא, דאם הוא חשוד להרוג את בעלה כדי שישאנה חבירו מי חשיד, ומה שכתב דפשטות הלשון משמע שהוא לשון נוכח להרבה המדברים בעדם, גם דברי התוס' הם לפי דקדוק הלשון דאין מורה כלל רק להרבה המדברים, כ"א גם ליחיד המדבר בשם רבים, והא שם ביבמות (דף כ"ה) אמרי' דלר"י מה שאמר הרגנוהו, היינו באומר אני הייתי עם הורגיו, וא"כ אחד הוא המדבר בעד רבים, וכדברי התוס' כתב בשיטה מקובצת בשם הרא"ש

אלא הנראה בדעת הרמב"ם לפי מה דאמרי' בכתובות (דף כ"ב ע"ב) מיתה אינה יכולה מכחישתו, לא יוציאו לעז שהעיד בשקר שירא הוא להעיד בשקר שמת בעלה, שמא יבא הבעל ויכחישנו. ועוד הא עיקר הא דהמנינן לעד אחד בעדות אשה הוא משום דדייקי ומנסבא ולא עלי' קסמכינן כמפורש שם. וא"כ אמרי' שאינו משקר אלא האמת כדבריו שבעלה מת, ע"כ כתב הרמב"ם טעם אחר

ועוד נראה לענ"ד דהרמב"ם לשיטתו כתב טעם אחר, דהנה הרמב"ם בפרק י"ב הל' ט"ו מהל' גירושין כתב דטעם דעד אחד כשר לעדות אשה הוא מפני דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי. ואא"ז ז"ל כתב בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן כ"ז דלפ"ז גם נוגע כשר לעדות אשה. וא"כ איך נוכל לומר בטעמא דהמעיד הרגתיו דלא ישאנה משום דמשקר בשביל שישאנה, א"כ הוא נוגע, והא נוגע ג"כ לא חשדינן שמשקר לשיטת הרמב"ם, משו"ה כתב הרמב"ם הטעם דאף דקושטא קאמר, מ"מ לא ישאנה מפני שכל מי שיחשוק באשה יהרוג את בעלה

והא דלא כתב טעם זה על מת, משום שזה מורה אם מעיד בכל אופן שמת, אף שלא אומר שהוא בעצמו ראה שמת, רק ששמע מפי אחרים, ואז לא הוה עבידא לגלויי שיתחזק לשקרן כמוש"כ אא"ז בנו"ב שם. ולפ"ז לא שייך טעם זה

סימן י"ד

בספר עונג יום טוב סימן קכ"א חקר עלה דכתב הרמב"ם בפרק ט"ו הל' א' מהלכות איסורי ביאה, הבא על העריות בין בשוגג בין באונס הולד ממזר. אפשר דכונתו היכא דהיא היתה אנוסה והבועל היה מזיד, אבל היכא ששניהם היו אנוסים בגונא דלא עביד מעשה ונאנס דאינו מחויב למסור עצמו, כמו שכתבו התוס' בריש פרק הבא על יבמתו, יש להסתפק אי הולד ממזר או לא, עכ"ד

וכבר הביא שם מההיא דיבמות (דף פ"ז) דאשה שהלך בעלה למדינת הים והתירוה בית דין להנשא ואח"כ בא בעלה הולד ממזר מן השני מדאורייתא ואף ששניהם אנוסים. ומה שכתב שם לדחות זה וז"ל מ"מ התם הא גם הוראת ב"ד היה בטעות ע"י העד שהעיד על בעלה שמת. אבל היכי שהיו שניהם אנוסים ובהתירא קא עבדי מנלן שיהא הולד ממזר עכ"ל. ואיני מבין חילוק זה דאטו יש נפקותא אם היו אנוסים עפ"י הוראת ב"ד או אנוסים מה שהדביקום עכו"ם, דהא אנן לא משגיחינן על טעות הב"ד רק על פעולת האיש והאשה בעת המעשה ואז עשו בהיתר גמור עפ"י הוראת הב"ד. ועוד הא בנשאת שלא עפ"י ב"ד כי אם עפ"י שני עדים דמן הדין אנוסה היא ואעפ"כ הולד ממזר ומאי נפקותא אם נאנסו עפ"י עכו"ם או ע"פ עדים

ולכאו' יש להביא ראי' דגם אם שניהם אנוסים הוה ממזר. מהא דגיטין (דף פ"ג) הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה או נתגרשה ועמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים. והא בשעה שנתעברה היתה בהיתר ועאפ"כ בניה ממזרים כשאחר כך תנשא לזה שהתנה עליה בעלה בשעת הגט, ואף שאח"כ היא גרמה לזה מה שנשאת לזה ועברה על התנאי, מ"מ בשעת הביאה היתה בהיתר גמור, ומכל שכן לפי מה שכתב הרשב"א בחי' לנדרים (דף פ"ה) וז"ל וגדולה מזו אמרו שהרי המקדש את האשה על תנאי שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. ואינה מקודשת משמע שאינה מקודשת כלל, ויכולה היא לינשא לאחר, ואע"ג דתניא הלכה אצל חכם מקודשת לא' ולא חיישינן דלמא לאחר שתנשא לאחר תשאל על נדרה ותהא מקוקלת למפרע וכדמשמע בירושלמי כו' וא"ת דלמא התם הוא דאינה חשודה לקלקל את עצמה כו' לא היא דקתני התם וכן הוא שהלך אצל חכם והתירו מקודשת וכשלא הלך אינה מקודשת ומתירין אותה לאחר ולא חיישינן שמא ישאל ויקלקלנה עכ"ל. וא"כ אם הוא הלך אצל חכם, לא היא שגרמה לזה ואעפי"כ יכול לקלקלה ובניה ממזרים, כמפורש בירושלמי כתובות פרק ז' הל' ז'. ואמאי הא כשנולדו בהיתר נולדו. א"ו דכיון דעיקר הביאה היא ביאת איסור לא משגיחינן אהא דבהתירא היתה מקודם. אלא דבדוחק יש לדחות דאיגלאי למפרע דהיתה באיסור והוי להו לאסוקי אדעתייהו שאפשר שילך אבל חכם ויקלקלה ולא הוו אנוסים. אבל כשאנסום עכו"ם אין כאן איסורא כלל

והנה הראי' שהביא בעונג. יו"ט מע"ז (דנ"ד) דנעבד באונס אסור ומוקי רמב"ח כגון שאנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידי' ופריך ר"ז אונס רחמנא פטרי' כו' ומשני רבא דמיירי בפרהסיא דמחויב למסור עצמו. וע"כ לא פליגי ר"ז ורבא אלא היכא דמחויב למסור עצמו, דהתם סובר רבא דמקרי נעבד הואיל דמחויב למסור עצמו. ור' זירא סבר כיון שהוא אנוס אף שמחויב למסור עצמו. מ"מ כיון שפטור ממיתה אין הנעבד נאסר, אבל היכא דאינו מחויב למסור עצמו לכו"ע לא מקרי נעבד. אלמא היכא דרשאי לעבור לא נקבע בהאי בהמה דין נעבד כלל. דאיסור נעבד הנקבע בדבר העובדים אותו תליא במעשה העובד ואם העובד היה אסור להשתחוות נמשך בנעבד כח איסור של נעבד אם העובד היה מותר להשתחוות לא נקבע בהנעבד שום כח איסור כו' וכיון דאיסור ממזרת תליא בכת איסור הביאה אפשר לומר דכמו דבנעבד היכא שהיה מותר להשתחוות מחמת אונס אין כאן נעבד כלל. ה"נ לענין ממזרות כיון שמותר לעבור על האיסור אין כאן ממזרות, עכ"ד. ולא דמי. דהא לר' זירא בפרהסיא אף דאסור לעבור, מ"מ כיון דאין כאן חיוב מיתה אין כאן דין נעבד לבהמה. אבל בג"ע בהך גונא היכא דאסור לעבור אף דלא יהי' כאן דין מיתה כיון שהוא באונס, לא יאמר אדם דאין בזה דין ממזרות, כיון דאיסורא מיהו איכא

וטעמא דר"ז הוא דעיקר האיסור בע"ז הוא מה שמתכוין לע"ז כמבואר בסנהדרין (דף ס"ב ע"א) אי קסבר בהכ"נ הוא והשתחווה לו הרי לבו לשמים אלא דחזא אנדרטא וסגיד לי' כו' אי לא קבלי' עלי' לא כלום הוא, וכן הוא בע"ז (דף י') בנתפזרו מעות לפני ע"ז היה מותר