תשובה שלמה - ב כז

הבן ממזרות וכשרות מעורבין בו ואינו יכול לישא שפחה ולטהר בניו. ואם ישא גיורת ג"כ יהיו בניו כמותו. וכ"כ רש"י ביבמות (דף מ"ה ע"ב) הולד אין לו תקנה בבת ישראל כלומר ממזר הוא

אלא דיכול כת"ר לומר דיכול הוא לישא ממזרת ובנו יהיה ממזר גמור והוא ישא שפחה וישחררנה ויטהרו נכדיו ומאי זה שכתב הרמב"ם ונמצאו בניו כמותו לעולם. דאפשר לומר נהי דלהזכרים יש תקנה שישאו שפחות ויוכל לטהר בניהם. אבל להנקבות אין תקנה, כי בניהן ישארו ממזרים לעולם, משא"כ בממזר גמור שישא שפחה שגם בנותיו יכולות להטהר שהן שפחות וישחררון ותהיינה בנות חורין. ופשוט הוא דלהרמב"ם אינו צריך גירות. וכבר הוכיח כן בספר שו"ת חמדת שלמה חלק אהע"ז סימן ג' מהא דס"ל להרמב"ם בנכרי ועבד הבא על בת ישראל שהבת אינה פגומה לכהונה, ואי הויא צריכה גירות ודאי היתה פגומה לכהונה

תו כתב כת"ר במכתבו השני לתרץ דבריו שכתב דמבואר ברמב"ם שאם חצי עבד וחצי בן חורין בא על א"א הולד אסור לו לישא אשה. וכתבתי דאין זה מבואר כלל ברמב"ם. ע"ז כתב וז"ל אמנם כן הלשון מגומגם, אבל כונתי מדאוסרו הרמב"ם גם בממזרת מוכח דסבר דאין צריך גירות. דאל"כ היה לו להיות מותר בממזרת הן מצד ממזרות שבו והן מצד נכריות שבו דגר מותר בממזרת עכ"ד כת"ר. ואיני יודע אנה מצא כת"ר שהרמב"ם אסרו בממזרת. הרמב"ם קאמר דאינו יכול לישא שפחה מפני צד כשרות שבו, דגם גר אסור בשפחה, ומשום הכי אין תקנה לזרעו ואינם יכולים ליטהר. אבל אפשר דיכול הוא לישא ממזרת, וישארו בניו ממזרים

ומה שהביא ראי' דכותי ועבד הבא על בת ישראל דהבן אינו צריך גירות מהא דקדושין (דף ע"א) אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב נשים בציון עינו כו' וכי תימא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ודלמא מהנך דכתיב בהו השוכבים על מטות שן כו' וקשה הא אף אם הולד כשר גר הוא ומותר בממזרת ולמה לאסוקי ודלמא מהנך כו' עכ"ל כת"ר. ומצאתי שכבר העיר מזה בס' שער המלך פרק ט"ו הל' ג' מהל' א"ב. ואין מזה ראי' כלל. דאטו עולא קאמר לי' דרשאי ליקח ממזרת מהאי טעמא, הא רב יהודה היה מתירא רק שלא להתערב בפסולין ויהיה על בניו חשש ממזרות, אף דמדינא יכול הוא ליקח אשה אף מהאינן מיוחסין. וא"ל עולא אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן כו' וא"כ דלמא יש כבר פסול ממזרות ומאי אהני לי' מה שהוא מתירא להתערב בפסולים. וכי תימא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואין עוד חשש ממזרות בנו ויש להזהר מלהתערב בפסולים. ודלמא מהנך דכתיב בהו כו' ותו איכא האי חששא דלמא כבר נתערבו פסולים בנו. ואפשר דבאמת אם כותי ועבד הבא על בת ישראל אם הולד כשר הוא גר ומותר בממזרת. אך מה יועיל זה דמותר בממזרת, הלא הולד יהי' ממזר ויתערב פסול ממזרות בזרעו. ומשו"ה קאמר לי' ודלמא מהנך כו' וכבר נתערבו ואין תועלת להזהר עוד

ומה שהביא ראי' דצריך גירות מהא דתורת כהנים אמור ויצא בן איש מצרי בתוך בני ישראל מלמד שנתגייר כבר הקדימוהו בזה בספר שער המלך ובישועות יעקב. והקדימם הרמב"ן ז"ל בפירושו לתורה וכתב שהכונה היא שנתגייר הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה לכל ישראל

והנה מכבר היה קשה לי על אלה דסברי דצריך גירות מהא דבכורות (דף מ"ז ע"א) דלויה שנתעברה מנכרי בנה פטור מפדיון, אבל ישראלית שנתעברה מנכרי חייב בפדיון וכן כהנת שנתעברה מנכרי דהויא זרה בנה חייב בפדיון. ואי נימא דהולד צריך גירות איך אפשר לחייבו, כיון דבשעת לידה אינו עוד ישראל, והא בפטר רחם תלה רחמנא ואז אינו בר חיובא. ומצאתי בספר שער המלך בפרק י"ג מהל' איסורי ביאה שהקשה כן והניח בצ"ע. וכן הקשה מהרי"ט אלגזי בפרק ח' מהל' בכורות, והוכיח מזה דלפי המתקנא הוא ישראל גמור ואינו צריך גירות. וכן ראיתי בספר חמדת שלמה חלק אהע"ז סימן ב' בתשו' מהגאון בעל הנתיבות

והגאון בעל הנתיבות כתב בזה לישב דברי רש"י שלכאו' סותרים זא"ז כמו שהקשה המהרש"א בקידושין (דף ע"ו) דהא שכתב (בדף ס"ח) דצריך גירות היינו בנתעברה מנכרי דבגויתן יש להו חייס והלד מתיחס אחרי אביו, ולכן צריך גירות. אבל (בדף ע"ו) נאמרו על עבד ועבד אין לו חייס והולד אינו מתיחס אחריו לכך אינו צריך גירות. וע"ז תירץ הך דבכורות דבנכרי אף דבגיותן אית להו חייס ומבואר ביבמות דבגירותן לית להו חייס ואינו נתיחס אחרי אביו. ולפ"ז אתי שפיר, דגירות צריך משום דכל זמן שלא נתגייר עדיין נתיחס אחרי אביו דבגיותן אית להו חייס, אבל כשנתגייר תו לית להו חייס, וממילא אחר הגירות שדינן לי' בתר אמו והוי כישראל גמור ודינו כבכור ישראל וחייב בפדיון עכ"ל. ודבריו קשה להבין, הא בפטר רחם תלה רחמנא, ועיקר החיוב הוא בשעת לידה ואז עדיין לא נתגייר ולא חל עליו חיוב כלל. ולומר דכיון דפטור רחמה של ישראלית, א"כ בשעת גירות חלה עליו האי חיובא דאגלאי מלתא למפרע דפטר רחמה וחיובא רמיא עלי'. זה לא ניתן להאמר, דהא בשעה שפטר רחמה א"א דליחול עליו חיובא דפדיון דעדיין אינו ישראל ואיך נאמר דליחול עליו אח"כ ועי' מש"כ מהרי"ט אלגזי בפ"ח דהל' בכורות להרמב"ן ס"ק ס"ד

ועוד הא דאיתא בקידושין (ס"ט ע"א) ובתמורה (דף כ"ה) הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין ולדך עבד דק"ל כחכמים דדבריו קיימים. והיא בת חורין והולד עבד. ועבד אין לו חייס. האם נימא דלכשיולד ואחרי כן ישחררו רבו דיתחייב לפדות א"ע משום דבשעת לידה היתה אמו בת חורין, וזו לא שמענו אלא דיש לצדד בזה לפי סברת הט"ז ביור"ד סימן רס"ז ס"ק ל', דהכונה היא דמשחרר האם לאחר לידת הולד. א"כ בשעת לידה לא היתה עוד משוחררת. אלא דלא משמע כן מכל הפוסקים

והנלענ"ד לתרץ דאף לשיטת הסוברים דנכרי הבא על בת ישראל דהולד צריך גירות, מ"מ לא תקשה מהך דבכורות, דאף דצריך גירות, מ"מ משכחת לה דיתחייב בפדיון היכא דטבלה האם כשהיא מעוברת לשם גירות הולד, וכדאיתא ביבמות (דף ע"ח) דכותית מעוברת שנתגיירה בנה אינו צריך טבילה. ואף דיש לחלק דהתם אם נתגיירה גם היא והטבילה צריכה גם לדידה, לכן מהני גם לולד, אבל כשהיא בעצמה אינה צריכה טבילה, אפשר לומר דלא מהני הטבילה לולד. וכמו שכתב בספר תפארת למשה דדוקא כשנתגיירה היא את בנה אינו צריך טבילה. אבל כשלא נתגיירה היא, מצריכין טבילה לבנה עכ"ל. דלא דמי להך דכתב בתפארת למשה. דבשלמא כשהיא נכרית ולגופה לא סלקא הטבילה, א"כ הוה חציצה להולד ולא עלתה לו טבילה. דהא אמרי' שם ביבמות דלכך לא הוה חציצה, משום דהיינו רביתי', והוה הטבילה לכל הגוף. אבל אם לדידה לא סלקא לה טבילה הוה כמו שטובל חצי גוף ואין זו טבילה, דגופה הוה חציצה להעובר. אבל כשהיא ישראלית וצריכה טבילה גם לדידה, דאפשר שטבלה לנדתה בודאי סלקא הך טבילה