תשובה שלמה - ב כו

הרמב"ם וכתב כת"ר וז"ל ואינו מובן דהלשון הרי הוא בחזקת ממזר שברמב"ם משמע יותר לפרש דהוא ממזר ודאי מספק, וכמו דמפרש רש"י בנדה (דף י"ז) ספיקו טמא שחזקתו מן המקור דמטעם זה טמא טומאה ודאית עכ"ל כת"ר. הנה הך דנדה אינו ענין לכאן, דהתם הפי' שחזקתו מן המקור חזקת הדם הוא שבא מן המקור, וכמבואר שם בגמרא ספיקו טמא אמרת לן מר, והא אנן שחזקתו מן המקור תנן. ושם (בדף י"ח ע"א) בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב כו' מקור כו'. והיינו דרוב דמים הן מן המקור, על כן הוא טמא ודאי מצד הרוב. וזה הוא הפי' שחזקתו מן המקור. אבל כאן אטו ידעינן דרובא נתעברות מישראל ולא מנכרי. וכן כתב שם הרב המגיד בפרק ט"ו הל' י"ט מהל' איסורי ביאה דמשו"ה נאמנת האם לומר מכותי נתעברתי ולהכשיר את הולד משום דבלא דבורה גם כן הוה ספק מעכו"ם ספק מישראל. ומפורש הדבר בבית שמואל סימן ד' ס"ק נ"ב דלשיטת הרמב"ם הוה ספק ממזר. ואדרבה בתשו' רעק"א סי' ק"ו פליג על הב"ש, וכתב דאף לשיטת הטור בסתמא, היכא דאיכא למתלי בכותי, הוה ספק ממזר. וכ"כ בספר שער המלך הל' איסורי ביאה פרק ט"ו הל' י"ז

והן אמת כי מה שכתב הרמב"ם בחזקת ממזר, אפשר היה לומר בחזקת ממזר ודאי, אבל מדשינה הרמב"ם בלשונו בהלכה ט"ז וכתב ויהיה ממזר ודאי, ובהל' י"ט כתב בחזקת ממזר. מזה נראה ברור דכונתו היא דהוא רק ספק ממזר. וכן כתב מפורש בהלכה י"ז ארוסה כו' הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת. הרי דהיכי דנקט הרמב"ם בחזקת ממזר, כונתו ספק ממזר ואסור בממזרת

עוד כתב כת"ר במכתבו השני להביא ראי' דלהרמב"ם לא מספקינן בנכרי מהא דכתב בפרק ט"ו הל' י"ז מהל' איסורי ביאה ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת, ואי נימא דמספקינן בנכרי היה הולד כשר מס"ס דלמא מארוס הוא ואת"ל מאחר דלמא מנכרי עכ"ד כת"ר. הנה לפי מה שכתב הבית יוסף באהע"ז סוף סימן ז' דלהרמב"ם גם בס"ס לא מקלינן בפסולי יוחסין, א"כ אין מזה ראי' כלל, דנהי דמספקינן בנכרי והוה ס"ס, מ"מ הוא אסור בבת ישראל מפני שאין מקילין בזה משום ס"ס. ותהי' מזה ראי' לדעת הב"י ודלא כהב"ש שחולק עליו בסימן ב' ס"ק י"ד

אלא דבלא זה לא קשה. דבאמת מספקינן בנכרי רק היכא דאפשר לספוקי אבל לא היכי דליכא לספוקי וכן מבואר מהא דכתובות (יג:) חדא לחורבא דמתא וחדא לחורבא דדברא. ופירש"י חורבא דמתא, סתם בעילתה מאחד מבני העיר וא"ל בעיר שרובא ישראל קאמר. חורבא דדברא, ספק אחד מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם כותים הם כו' עכ"ל. וא"כ הרמב"ם הא נקט ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה כו', וא"כ מיירי בגונא דליכא לספוקי בנכרי, אבל בהך דינא דמהרי"ו שהביא בדרכי משה באשת איש שנתגרשה ונתעברה, התם איכא לספוקי אף בנכרי משו"ה הוה ספק ספיקא

ומה שכ' מהא דכתב המחבר בסי"ד סעיף י"ד האשה שהלך בעלה כו' וכיון דפלוגתא היא הוה ספק ממזר משמע דלהדעה הראשונה הוה ודאי ממזר, והוא דעת הרמב"ם עכ"ל כת"ר. ותמיהני על כת"ר שמביא מכאן ראי'. והא עלה גופא כתבו הב"ש ואא"ז בנו"ב שכונת הרמב"ם שכתב בפרק ט"ו הל' י"ט מהל' א"ב בחזקת ממזר, שאינו ממזר ודאי. הן אמת שהמשנה למלך בפרק ט"ו הל' ד' מהל' אישות כתב דהולד הוא ממזר ומותר בממזרת לדעת הרמב"ם. ומהתימא איפוא מצא בדברי הרמב"ם שמותר בממזרת. הא הרמב"ם כתב הר"ז בחזקת ממזר. ומדנקט הרמב"ם האי לישנא, משמע דס"ל דאינו ממזר ודאי כמוש"כ לעיל הל' י"ז הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת

ומה שכ' עוד להעמיד דבריו שמה שכ' הרמב"ם בחזקת ממזר הוא ממזר ודאי, ואדרבה מדהוצרך לכתוב גבי ארוסה ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת ובהל' י"ט לא סיים כן ש"מ דכונתו שהוא ממזר ודאי עכ"ד. הנה הרמב"ם מדייק בלשונו, והיכא דס"ל דהוה ממזר ודאי כתב מפורש ממזר ודאי, כדלעיל בהל' ט"ז ובהל' י"ז אם הכחישה הארוס הרי הולד ממזר, ומדוע שינה כאן לשונו וכתב בחזקת ממזר, ולא ממזר ודאי. מזה נראה כונתו דבחזקת ממזר שכתב כונתו דאינו ממזר ודאי. ומכיון שגילה פעם שבמקום שכתב בחזקת ממזר הוא אסור בבת ישראל ואסור בממזרת, תו לא צריך להשמיענו זה בכל פעם

גם מה שהביא ראי' דלא מספקינן בנכרי מהא דכתב המחבר באהע"ז סימן ד' סעיף כ"ו פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבדקה כו' אין זה הולד אלא ספק והם דברי הרמב"ם, ואי מספקינן מנכרי, היה לו להיות מותר מס"ס, ספק מנכרי ואת"ל מישראל דילמא מכשר עכ"ד. כבר כתבתי דלשיטת הב"י דהרמב"ם לא מכשיר בס"ס, אין מכאן ראי'. ואף לפי שיטת הב"ש שמקלינן בס"ס. הא הב"ש כתב דכאן מספקינן דלמא אזלה איהי לגבי' והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי אפי' ברוב כשרים. ומלבד זה. אין זה ענין לס"ס דהכא מספקינן אם הולד הוא מכשרים או מפסולים ואם נכרים וישראלים כשרים ביחד הם הרוב אז הוה רוב כשרים. ואם אינם רוב אז ליכא רוב כשרים ועי' קידושין (דף ע"ג ע"א) ברש"י ד"ה רוב כשרים אצלה דכיון דמכירים את אמו דפנויה היא רוב העולם כשרים אצלה כו' ואף נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר, עכ"ל. וא"כ אין כאן רק ספק אחד אם מכשרים או מפסולים. ומלבד זה אפי' אי נימא דאזלינן בתר ס"ס בכה"ג, אי מספקינן בנכרי סו"ס פגום מיהא הוה, וזה נכלל ג"כ במה דמספקינן בי' בשתוקי. ומה שכתב דלא הוה ס"ס המתהפך, כבר כתב כן בספר עצמות יוסף בקידושין דף ס"ח ד"ה פסקא

והנה בהא דנכרי ועבד הבא על בת ישראל, לשיטת התוס' ורש"י דהבן צריך להתגייר. כתב כת"ר דלשיטתם מותר בממזרת, וזה אינו דגם לשיטתם אסור בממזרת. וכ"כ הגאון בעל הנתיבות בתשו' בספר חמדת שלמה חלק אהע"ז סימן ב' דאף דצריך גירות מ"מ אסור בממזרת. ואפשר משום דנשתקע שם גר ממנו

ומה שכתב כת"ר להביא ראי' דאליבא דהרמב"ם אינו צריך גירות, מהא דכ' שם בהלכה ה' מי שחציו עבד וחציו ב"ת שבא על א"א, הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרות וצד כשרות מעורבין בו. ומבואר דאינו יכול לישא שום אשה ואי נאמר דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וצריך גירות. א"כ יהא מותר בממזרת, דהא מצד ממזרות שבו מותר בממזרת וכן מצד כשרות שבו הוי גר וגר מותר בממזרת כו' אלא ע"כ דסבר דאין צריך גירות ולכן אסור בממזרת מבד כשרות שבו דכישראל גמור הוא עכ"ל כת"ר. ואינה ראי', דאין מבואר שם כלל דאינו יכול לישא שום אשה. ואדרבה הא יכול הוא לישא גיורת לכ"ע דבין מצד כשרות ובין מצד ממזרות יכול הוא לישא גיורת. אלא דכונת הרמב"ם שם להורות ושבניו אינם יכולים להטהר, כשאר ממזר גמור שיכול לישא שפחה ולשחרר הולדות ונמצאו בני חורין. אך אם הוא בנו של חציו עבד וחציו בן תורין שבא על א"א והרי