תשובה שלמה - ב כב

לדחות דאין משם ראי' דהנה איסורא לבועל ידעינן לר"ע מיתורא דוי"ו. ולרבי משתי פעמים ונטמאה, ואמרי' כשם שנטמאה לבעל כך נטמאה לבועל, א"כ תליא מילתא אם נטמאה, והנה כל הפסולים דקחשיב (בדף כ"ה) אלמנה לכ"ג כו' הוה איסור קדושה, אבל לא כתיב בהו טומאה. אבל גבי סוטה טומאה כתיב בה כעריות עי' ביבמות (דף י"א) א"כ בהנך דמייתי שם לא נטמאה לבעל, דהוה רק איסור קדושה עליו וצרתה חולצת. אבל אם זנתה אז אתוסף עלה דין טומאה ושפיר אמרי' דנטמאה גם לבועל. אבל לא כן אם זנתה מקודם ויש כבר עליה דין טומאה לגבי הבעל, ועתה כשזנתה עם הבועל השני לא איתוסף על הבעל דין טומאה, אפשר דלא נאסרה על הבועל השני. אלא דאין הכרח לחלק בזה. ופשטן של הדברים שנאסרת גם לבועל השני

ונראה לענ"ד ראי' דאף אם היתה אסורה לבעלה נאסרה להבועל השני, ממה שכתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ט"ו ושאלת על לאה שהלך בעלה למדה"י ובא עד אחד והעיד עליו שמת, והלכה היא וחלצה מיבמה ונשאת ומת הבעל השני ואח"כ נכנסה בבית בעל בית אחר לשרתו ויצא קול שנתיחדה עמו, ואחר כל זה בא בעלה הראשון וגרשה, אם יכולה בבית בעל הבית לדור לשרתו כאשר בתחילה. תשובה, נראה לי שמותרת להיות עמו בבית. דמה שיצא עליה קול שנתיחדה עמו בעודה א"א לא נאסרה עליו אחר שגרשה בעלה בשביל אותו קול. דאף על בעלה לא היתה נאסרת בשביל קול וזהו הדין אם אומרת שלא בא עליה. אבל יש להזהירו ולומר לו פלוני הוי יודע שאם באת עליה אסורה כו' עכ"ל. והרי היא היתה אסורה כבר לבעלה ממה שנשאת מקודם לבעלה המת ואעפ"כ כתב אם בא עליה שהיא אסורה לו

ואין לדחות דהתם מהתורה אינה אסורה לבעלה כשבא עד אחד והתירוה ב"ד. ועל כן כשבא השני עליה אסורה עליו. דהא דין שני הוא ג"כ כדין הראשון, דמן התורה ג"כ לא נאסרה לבעלה אף שזנתה עם השני, דהלכה כר"י ביבמות (דף צ"ב ע"א) דאמרה אתון הוא דשויתוני פנויה. וא"כ אם היכא דנאסרה כבר על בעלה מהת' אינה אסורה על בועל שני. גם היכא דנאסרה מדרבנן ג"כ לא הוה לן לאוסרה, א"ו דמוכח מדברי הרא"ש דנאסרה גם על בועל שני

(שוב לאחר זמן בא לידי ספר תורת אמת למהר"א ששון וראיתי בסימן קצ"ו שגם הוא בעצמו הביא מהך דתשובת הרא"ש דנאסרה גם על הבועל השני)

אמנם דזה אמת מה שכתב כת"ר דמצד הדין אין להאמין לה מה שאמרה לו שהיה לה בעל ולא נתגרשה ממנו כמבואר ברמ"א סימן מ"ו סעיף ח' דרק אם יצא קול קודם שנתקדשה לשני אם היא אומרת אח"כ שנתקדשה לראשון נאמנת, מפני שכבר יצא הקול תחילה. אבל אם לא יצא קול תחילה אינה נאמנת. ובזה מישב בדרכי משה דברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ד' ומשמע בתשו' הרא"ש שם שאפילו היתה מודה שנתקדשה לראשון לא היתה אסורה להשני אף שהראשון אומר שנתקדשה לו. ומה שכתב הרא"ש דהיא שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא, כבר ביאר בחלקת מחוקק סי' מ"ו ס"ק י"ז דרק דרך עצה אמרי' לי' לגרשה דמדינא אינה נאמנת. וכן משמע מסימן מ"ח שגם כת"ר הביא במכתבו. והנה הפרישה בסי' קע"ח ס"ק כ"א ומהרש"ל כתבו דאם עד אחד מעיד שזינתה אף שהיא שותקת הוה כהודאה ואסורה. ואפשר לומר דלא תקשה מדברי הרא"ש, דהוא מיירי אם היא מודה לדברי המקדש אז אפשר לומר דעיניה נתנה בהמקדש, ומשו"ה אין לו דין עד אחד, דגם הוא נתן עיניו בה

והנה הא דהבעל האמין לה ועתה לפי דברי כת"ר הוא מבקש שיתירו אותה לו, הא הביא הרמ"א בסימן קע"ח דברי הגה"מ ומהרי"ק דבזמן הזה דאיכא חדר"ג אינו נאמן. ודברי המרדכי דכופין אותו ומשמש אתה. ואם הוא מתחרט עתה ונותן אמתלא על שאמר שמאמין לה פשיטא דמותרת. אך דא עקא שהבעל נתן לה עתה גט, א"כ רגלים לדבר שמקודם לא נתגרשה. וכת"ר לא ביאר אם ברור בידיעה גמורה שנתן לה הגט. או רק שהיא אמרת כך וגם בזה אין להאמינה. אך אם ישנם עדים שנתן לה עתה גט, נראה דלכאו' דהוה רגלים לדבר. והרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ג' כתב דהתם ששכרה עדי שקר לכתוב לה גט שאין זה הודאה רק לסלק התערומות, אבל היכא שקבלה גט ממנו הוי זה הודאה מצדה, ואפשר לומר דכיון דהיא השתדלה לקבל הגט אפשר לומר דאין זה רגלים לדבר, דאפשר דעשתה כן רק לחזק הודאתה, ואמרי' דעניה נתנה באחר וכל טצדקי עבדה להפטר ממנו

סימן ט'

למע"כ שארי ידידי הרב הגאון החריף ובקי אשכל המדעים מהור"ר חיים דוד רענענשבערג שליט"א

מה שכתב כת"ר הא אומר מותר שוגג הוא. הנה כל אומר מותר דקמפלגי בזה בהרבה מקומות בש"ס, היינו אם מעיקרא הוא אומר מותר, דא"א להעלות על הדעת שיש כאן איסור, וגם בזה אין כל המקומות שוים, דלרש"י בכריתות (ב' ע"א) באומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור, והחיוב בקרבן הוא אם טעה בחלב וסבור שהוא שומן. וכגון נתכוין להרוג בהמה והרג אדם. ולשיטת התוס' גם תינוק שנשבה לבין העכו"ם בכה"ג חייב קרבן., וכבר האריכו האחרונים בענין אומר מותר. אבל אשה שידעה שהיא א"א ואדם מן השוק אמר לה שהיא יכולה להנשא לאיש אחר וסמכה עליו ולא שאלה לב"ד אין זה בגדר אומר מותר. דהא הוא קרוב למזיד ובכה"ג אסורה לבעלה. וכן הוא מפורש בתשובות הרשב"א סימן אלף קפ"ט דאף שסבורה שמותרת אין זה אונס. והא דכתב הרשב"א ז"ל דגבי מיכל בת שאול אנוסה היתה, מפני שסמכה על בית דין של שאול דמלוה ופרוטה דעתה על מלוה, היינו שסמכה על ב"ד הגדול, כמו שכתבו האחרונים, ולא הוה לה למשאל. אבל כשסמכה על אדם מן השוק אין זה בגדר אומר מותר

וגם מהא דמהרי"ק שורש פ"ד שחקר אם ביאת אונס היא היכא שסמכה על המורה. חדא דהתם אף שמהרי"ק מכנה אותו בשם שוטה רשע וגס רוח. מ"מ הא היה מורה הוראה. ואף שמהרי"ק כותב אוי למי שסמכו, מ"מ היה מורה הוראה לרבים, והאשה שסמכה עליו א"א לה לדעת אם כדין סמכו אותו לדון אי לאו. ולא דמי לנידון זה שסמכה על אדם מהשוק דכ"ע ידעי שאין לסמוך עליו, ועוד התם היה ספק קידושין. וגם על זה מסיק מהרי"ק דהיה לה לאמתוני עד אשר ישאו ויתנו בדבר כל החכמים הבקיאים בהוראה

וכן מפורש בתשובות הרדב"ז חלק ד' סימן ל"ט ד"ה עוד ת"ל עוד ילמדנו רבינו על הענין של מעלה אם יאמר