תשובה שלמה - ב כ

בעלה והוא אחר מותרת לבעלה ישראל, ומכיון שהיא חשבה שנפקעו הקידושין והותר הקשר ואינו עוד בעלה א"כ לא נאסרה עליו וממילא לא נאסרה על בועלה. לענ"ד דלא דמי להך שסברה שבעלה הוא דהתם בשעת בעילה סברה שבעלה הוא הבועל אין לך אנוסה גדולה מזו וכהך דהוחלפו ביבמות (דף ל"ג) אבל כאן ידעה שאין בעלה הראשון הוא הבועל, רק שטעתה וסברה שמותרת להבועל הזה, מפני שסמכה עצמה על האדם החשוב לפי דבריה, שהראשון אינו עוד בעלה ומותרת לזה, ובזה הוה לה למידק ולשאול לב"ד ולא לסמוך על אדם מן השוק והיא קרובה למזיד

ובדינו של מהרי"ק שמביא הרמ"א בסימן קע"ח סעי' ג' בזנתה מפני שסברה שמותר לזנות ואינה מועלת בה' אך כיון דמועלת מעל באשה אסורה עליו, דהתם לא כתיבה ומעלה בה' כמבואר שם במהרי"ק סימן קס"ז, אסורה עליו דע"ז נמי קאי ונטמאה, ומכיון שהיא אסורה על בעלה גם הבועל אסור בה אף שהוא אנוס כמבואר בירושלמי סוטה (פרק ה' הל' א',) ונראה שזאת היא כונת הרמ"א באהע"ז סימן י"א סעיף א'

והא דכתב בהפלאה בכתובות (דף ג') בתוס' ד"ה ולדרוש להו וז"ל ועוד דמוכח דהא דקאמר משום פרוצות היינו שנאסרות לבעליהן, דאי משום שמזנות ברצון תקשה למ"ד בפרק כל שעה דלר' יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ולא אזיל בתר כונה, היכא דלא אפשר אפילו מכוין שרי. א"כ הך ברייתא דקאמר ומפרישין את החתן כו' וכתבו התוס' לקמן (דף ה' ע"ב) דאתי כרי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וכן הוא בברייתא לקמן (דף ו' ע"ב), א"כ פרוצות כיון דלא אפשר אפילו מכוין ליכא איסורא וע"כ צ"ל משום איסור לבעליהן וקיי"ל דאפילו אומרת מותרת נאסרת לבעלה כיון דמעלה בו מעל עי' בית שמואל סימן קע"ח ס"ק ד', והוא הדין היכא דמכוונה אע"ג דלא אפשר עכ"פ מעלה בו מעל עכ"ל לפי זה אף לדברי מהרי"ק אפשר לומר לכאו' דה"נ אף דלגבי הבעל אסורה משום דמעלה בו, אין זה רק לאוסרה לבעלה. אבל לגבי הבועל אין זה דין טומאה הנאמר בסוטה שהבעל והבועל שוים בו. ונראה דלא דמי דהתם עצם הביאה כיון שהיא באונס, א"כ היא ביאת היתר, ורק כשהיא מכונת היא מועלת מעל באשה ואסורה לי'. אבל אם עצם הביאה היא באיסור ורק שהיא טעתה וסברה שמותר באופן זה אסורה אף לבועל

ומלבד זה איך נאמר דלא שייך כאן ונטמאה לבועל, הא באנוסה יש דעות באחרונים שאסורה לבועל. וכן הוא בירושלמי סוטה שהבאתי לעיל ובחידושי המאירי סוטה (דף כ"ז) וא"כ אף דלגבי הבעל לא נטמאה מ"מ לגבי הבועל נטמאה. ועיין בחתם סופר אהע"ז ח"א סימן כ"ו שכתב דלר' עקיבא ודעימי' בסוטה (דף כ"ז) דס"ל דאיסורא דבועל נפקא מיתורא דוי"ו ונטמאה א"כ לא נתרבה איסור לבועל אם אין טומאה לבעל, אבל רבי דס"ל דב' קראי כתיבי ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל נמצא דלא תלי זה בזה ואפי' אי לא נטמאה לבעל מ"מ נטמאה לבועל עכ"ד, א"כ היכא דמעלה מעל באשה ונטמאה א"כ אליבא דכו"ע אסורה לבועל ול"ל דאין כאן טומאה לבועל

ובגוף דברי בעל הפלאה יש לדייק, דכבר הוכיח בפני יהושע בפסחים (דף כ"ה) דבאשה דוקא אם מתחילה הוה באונס אף דמכוונה וסופה ברצון הוה אנוס ומותרת גם לבעלה כדס"ל לרבא בכתובות (דף נ"א ע"ב) דאפילו היכא דנהנית מעבירה ואומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו אפי' הכי מותרת לבעלה, כיון שתחילתה באונס ואמרינן דיצרה אלבשה. אבל היכא דתחילתה ברצון רחמנא קריא מעשה, כמבואר בבא קמא (דף ל"ג) והכא בכתובות (דף ג') גבי פרוצות הכונה היא דמתחילה קודם המעשה הוה רצון ובאופן זה אסורה לבעלה, דבגדר אי אפשר ומכוין הוא רק אם בתחילת ההנאה היא בע"כ, רק דאח"כ מכוין והוי בגדר תחילתה באונס וסופה ברצון ואז אפילו לבעלה מותרת כמו שמבואר לעיל. אבל אם גם קודם ההנאה היא ברצון באופן זה לכו"ע אין זה בגדר אי אפשר ומכוין, ואף ללישנא זה מעשה גמור ברצון מתחילה שתאסר לבעלה. והא דתלי תלמודא (בדף ו') בפלוגתא דר' יהודה ורי' שמעון בדבר שאין מתכוין, היינו לגבי מעשה שעושה פתח, אבל לגבי עצם הביאה כשהיא ברצון מתחילתה אין זה ענין לפלוגתא דדבר שאין מתכוין

ומה שדייק כת"ר דעלינו להאמין לה מטעם מגו דאי בעיא שתקה. בהאי ענינא הארכתי בתשובה שהשבתי זה רבות בשנים והוכחתי דזה בגדר הפה שאסר הוא הפה שהתיר. דבזה יש להאמין אף במקום דלא אמרי' מגו, אך נידון זה אינו דומה להא שכתבתי בתשובה באשה שאמרה נאנסתי, דהתם לפי דבריה היא מותרת לבעלה. אבל בנידון זה לפי דבריה היא קרובה למזיד, דלא היה לה למסמך על אדם מן השוק והיה לה לשאול לרב אי דינא הכי. ולפי דבריה אסורה לבעל. ואיך נאמר שנאמנת במגו

והנה גם כת"ר הביא מהא דתה"ד שמביא ברמ"א אהע"ז סימן קנ"ט סעיף א' דאם היה כאן יבם אלא שהיתה סבורה שמת כי כן יצא הקול תצא מן המקדש. וכת"ר כתב וז"ל אלא שהב"י והב"ח שם חולקין על התה"ד וס"ל דהוה שוגגת אף במקום שסמכה עצמה רק על קול בעלמא עכ"ל במחילה מכת"ר דבתרומת הדשן בסימן רכ"ב מיירי שרק נתקדשה אחר שסמכה על הקול שמת היבם, דהוה מדרבנן, ואח"כ בא היבם וחלץ לה ונישאת אח"כ להמקדש, וע"ז חולק הב"ח דאין להוציא אשה מבעלה בפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן, אבל בנידון זה איכא לתא דאורייתא

עוד התם הקול הוא על מעשה שהיבם מת ואשכחן בדוכתי טובא דחיישינן לקלא, כמו שכתב הב"ח מפורש, ועל כן סמכה נמי אקלא דמאי הוה לה למיעבד, אבל בנידון זה לא על מעשה סמכה על אדם מהשוק, רק על דינא, בזה קרובה למזיד היא. דעל הדין לא היה לה לסמוך על אדם מהשוק, רק לשאול לב"ד, והרי ק"ו הוא, דגבי אשה שאמרו לה מת בעלך ונשאת דלא אמרי' מאי הוה לה למיעבד, אף דנשאת עפ"י דין משום דהוה לה למידק, כמבואר ביבמות (דף צ"א) וכן פסקו הרמב"ם והטור, כל שכן בנידון דידן דהוה לה למידק לשאול לב"ד

ומה שכתב כת"ר לסניף מהא דהביא המל"מ בפרק ב' מהל' סוטה מה שמסתפק בתשו' מהר"א ששון אם נאסרה לבועל שני כיון דכבר נאסרה לבעלה ע"י בועל ראשון והאחרונים הקשו עליו מסנהדרין (דף מ"א ע"א) מה שמקשה שם בגמרא והא יכולים לומר לאוסרה על בועלה שני באנו. וכת"ר כתב שבפתחי תשובה הביא תירוץ יפה לזה משו"ת כ"י, וראיתי בפ"ת בסי' קע"ח ס"ק ל"א דמיירי שבאו העדים השניים והעידו על זנות הראשון אחר שבאו עדים והעידו על זנות המאוחר, וא"כ שייך שפיר בעדים השניים חיוב סקילה, כיון דלפי העדים שזינתה קודם והיתה בתולה, ולפי דבריו האי לאוסרה על בועלה שני דקאמר היינו בועל ראשון שהעידו עליו אחרי כן, אלא דיש בזה למידק דאף לר' יוסי ברי' דר' יהודה דחבר אינו צריך התראה. אבל מ"מ צריך החבר לדעת בשעת מעשה שע"י