תשובה שלמה - ב קסג

אלמא טובת הנאה ממון, והיינו שאסורים ליהנות ממנו והם יהנו בהטובת הנאה שלו, ואין לומר דהקו' היא מה שיטול התרומה ויפסידוהו הטובת הנאה, דפשוט הוא דשם מיירי מאיסור הנאה של הנדר, וכמו שכתב הר"ן שם אלמא טובת הנאה אינה ממון מדקתני דכהנים שנאסרו בהנאתו נוטלין תרומתן, ועוד מלשון הרמב"ם בפרק ז' הלכה י"א מהלכות נדרים שכתב ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו הרי אלו אסורים ויתן תרומותיו לכהנים ולוים אחרים, א"כ לדידהו אסור אף אם יתן להם ברצונו אם כן הרי אסורים ליהנות מטובת הנאה שלו, מזה משמע שהלוים מקבלים את הטובת הנאה. וכן מורה לשון רש"י שם בד"ה יטלו בע"כ

והנה מדברי כת"ר משמע דהטובת הנאה היא מה שנותן להלוי והנתינה ההיא לבדה מה שהלוי מחזיק לו טובה זו היא הטובת הנאה, וזה אינו דהלוי בעצמו אינו יכול להחזיק לו טובה דהוה ככהן המחזיר בבית הגרונות כמבואר במפרשים, אלא הטובת הנאה היא כמו שכתב רש"י בפסחים (דף מ"ו ע"ב) וז"ל טובת הנאה דבר מועט, דתניא בכורות (דף כ"ז) רשאי ישראל לומר לחברו הילך סלע ותן כל תרומותיך לבן בתי כהן והיינו טובת הנאה שיש לו לישראל בחלה זו שרשאי לתתה לכל כהן שירצה וליטול דבר מועט מאוהבו של כהן בשביל שיתנה לו עכ"ל וכן הוא (ביומא דף נ' ע"ב) רש"י ד"ה והתורם. ואם כן כשנותן המעשר ללוי הרי נותן לו הזכות שיש לו בזה שיכול לקבל דבר מועט בעד הנתינה, ואף שעכשיו אינו מקבל מאומה, מכל מקום מה שהיה לו זכות בזה מה שהיה יכול לקבל והזכות הזה הוא כמקבל ממנו, ודכותי' אשכחן בקידושין (דף ו' ע"ב) המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת, ועיין בפירש"י ותוס' ובחי' הראשונים שם, ואף דהתם היא בעצמה נהנית במה שהיתה נותנת פרוטה בשביל זה ועכשיו משתרשת בזה והוה כאילו קבלה ממש, מכל מקום הכא במה שויתר לו זכות הטובת הנאה הוה כאילו מקבל הזכות הזאת

והנה גם לפי סברת כת"ר דאין הלוי מקבל את הטובת הנאה, הא כתב דאם היה נותן לר' יהושע המעשר לחלק לאחרים אז פשיטא שנותן לו את טובת הנאה. והנה לר' יהושע בודאי נתן המעשר לעצמו לא לחלק לאחרים כמבואר מדברי התוס' בקדושין (דף כ"ז ע"ב) ד"ה נתון. אבל הלא לר' עקיבא נתן לחלק לעניים, ואם כן נתן לו גם את הטובת הנאה אף לפי סברת כת"ר, ור' עקיבא היה צריך לקנות הטובת הנאה וקאמר שם דטובת הנאה אינה ממון לקנות באגב, אם כן מזה יש לדייק כמוש"כ הקצו"ה

והנה כת"ר כתב עוד סברא דחלות הקנין בהמטלטלין צריך להיות כמו חלות הקנין בהקרקע ולפי"ז צריך לומר הא דבהפקר מהני קנין אגב, היינו דוקא באופן זה שגם השדה שקונה אגב המטלטלין הוא זוכה גם כן מן ההפקר בקנין חזקה, אבל אם קנה השדה מחברו על ידי קנין כסף או סודר, והיה מונח בה דבר הפקר לא קנה המטלטלין של הפקר אגב הקרקע, דהרי חלות הקנין על השדה נעשה על ידי הקנאת המקנה ועל המטלטלין של הפקר ליכא הקנאה כזו. ע"כ תוכן דברי כת"ר. והנה לפי זה היה צריך להיות הקנין שנעשה על הקרקע להיות דוקא קנין כזה שיכול לחול על המטלטלין. אבל אם קונה הקרקע בקנין שאינו יכול לחול על המטלטלין אז אינו יכול לקנות המטלטלין לפי דברי כת"ר, והא קיי"ל דמטבע אינו נקנה בחליפין כמבואר בבבא מציעא (דף מ"ו ע"א) ואפסקא בחו"מ סימן ר"ג, ומ"מ מטבע נקנה אגב קרקע אף אם קנה הקרקע על ידי קנין סודר ועי' בתשובת הריב"ש סימן שמ"ה, וגם ממה שהביא כת"ר בעצמו דהרי מטלטלין אינן נקנין בחזקה, ואם כן מה זו סברא שכתב כת"ר שחלות הקנין בהמטלטלין צריך להיות באותו ענין עצמו כמו חלות הקנין בהקרקע, דהיינו אם הקנין נעשה רק על ידי הקנאת הקונה או המקנה לחוד אז מהני לקנות אגבן את המטלטלין, דמאי מהני הקנאתו אם אותו קנין בעצם לא מהני לקנות המטלטלין, אלא דבאמת אין קנין אגב צריך להיות קנין שחל בעצם על המטלטלין, ולא אכפת לן כלל אם עצם הקנין לא עשה שום פעולת קנין על המטלטלין, רק דפעולת הקנין נעשה רק על הקרקעות ואז ממילא בשביל הקנין שנעשה על הקרקעות נקנין המטלטלין

וראי' לזה נראה מהא דעירכין (דף כ"ט ע"ב) ברש"י ד"ה וחדא כו' אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקיי"ל בקדושין (דף כ"ו) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כו' לרב דאמר מכורה ויוצאה שדה הדרה ומטלטלין מקנו לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מקנו מטלטלין דחזקה דקרקע לא הויא חזקה עכ"ל וע"ש בתוס' ד"ה ולא ידענא. וכן משמע מדברי הרמ"א בחו"מ סי' ר"ב סעי' ז' שכתב וז"ל לאפוקי אם ידענו בודאי שאין לו ואם כן על הקרקעות לא חל שום קנין. חזינן מזה דעצם הקנין הוא רק על הקרקעות ועל המטלטלין לא נעשה שום פעולת קנין, וע"כ מוכרח לומר כן. דאי נימא דקנין אגב חלה ג"כ פעולת הקנין על המטלטלין הוה לן למפסק דקנה המטלטלין אף אם אינו קונה הקרקעות, כמו שפסק הרמ"א בחו"מ סי' ר"ג סעי' י' דאם קונה מטלטלין ומעות בחליפין דלדעה האחרונה אף דלא קנה המעות מ"מ קנה המטלטלין, והאחרונים כתבו שדעת הרמ"א לדינא כן, ואף דיש לדחות, דהתם עצם הקנין תל על המטלטלין אבל בקנין אגב עיקר הקנין הוא על הקרקע אף דחל נמי על המטלטלין, היכא דעיקר הקנין בטל, בטל נמי ממילא קנין אגב שעל המטלטלין, מ"מ בפשוטו נראה דעל המטלטלין לא נעשה שום פעולת הקנין, וממילא אין לדייק נמי דצריך שחלות הקנין על המטלטלין יהי' ג"כ באופן שחל על הקרקע דזה לא אכפת לן כלל, דעצם הקנין הוא שיחול על הקרקע וממילא נקנין המטלטלין

ואין להקשות מהא דכתבו התוס' בבבא בתרא (דף מ"ד ע"ב) ד"ה דלא דכותבים ונתתי לו ארבע אמות בחצרי אע"ג דלית ליה קרקע, וא"כ הא לא חל הקנין על הקרקע ואף על פי כן קנה המטלטלין דהתם הקנין הוא מה שמודה שיש לו קרקע וממילא חל על המטלטלין

והנה בעיקר דין זה אם הפקר נקנה בקנין אגב כתב אא"ז בנודע ביהודה תנינא חלק או"ח סימן ס"ג דבזוכה מן ההפקר לא שייך אגב וראית הקצוה"ח מהך דב"ק (דף קי"ח ע"א) דלר"א קונה הפרה אגב השדה אף דאין שם דעת אחרת מקנה אותו. אמרתי מכבר דאין זה דמיון להפקר דהנה גזלן או גנב צריך קנין שיהיה חייב על הגנבה מטעם גנב, אבל אף שעשה את הקנין אינו קונה הגנבה שתהיה שלו לגמרי, והקנין הוא רק לחובתו שיתחייב עליה חיובי דגנב, ועיקר קנינו של הגנב בזה הוא בלא דעת אחרת מפני שזה צריכין היכא דהקנין הוא שיהא לגמרי שלו מפני שאז צריך קנין להוציא מרשות בעלים ולהכניס לרשות שלו, רק בהפקר שאין להם בעלים מהני קנין שיזכה זכות גמור בהחפץ. אבל לא באגב שעיקר קנינו הוא בדעת אחרת מקנה אותו כמו שכתב גם בנתיבות המשפט בסימן רע"ה, אבל בגזלן כיון דאין הקנין להיות שלו אז קונה אף באגב, כיון שבעצם הוא קנין במקום אחר וכל שהוא קנין אף שחסר