תשובה שלמה - ב קסב

הפקר הוה סילוק ויאוש הקנאה. והנה בנתיבות המשפט בסי' רס"ב כתב טעם לפי דרכו, ולענ"ד נראה דהנה המפקיר חפץ כוונתו כשמפקיר שיצא החפץ מרשותו כמובן ואינו מפקיר אותו בכדי שיזכה בו אחר, ואם כן תיכף כשמפקיר שוב לא אגיד ביה החפץ, דהא כבר אסתלק מיני' דהחפץ, ולכן הפקר הוה סילוק, אבל גבי יאוש הא ברור שלא ברצון טוב הוא מתיאש, ורק מפני שהחפץ נאבד ממנו ושוב לא ישוב אליו לכן הוא מתיאש, ואם כן כל זמן שיש תקוה שאפשר שהחפץ ישוב אליו בודאי אינו מסלק א"ע ממנו, ורק אז הוה גמר הסילוק כשבא החפץ לרשות אחר ובודאי לא ישוב אליו עוד ואז גומר בדעתו לסלק א"ע מעליו, ולכן הפקר הוא סילוק תיכף, אבל יאוש אינו סילוק תיכף רק עודנו שלו כ"ז שלא זכה אחר, אך כשזכה אחר אז הוה גמר הסילוק, אך אין זה דעת אחרת מקנה כמבואר לכל מי שמעמיק בדבר, כ"ז אני כותב בחפזון כי הנני טרוד: חיים פישל עפשטיין

סימן י"ח

לבן אחותי האומר לחכמה אחותי, הרב הגדול בתורה וחכמה חו"ב וגמיר וסביר כו' מהור"ר דוד שלמה שאפירא שליט"א

מה שתמהת על מה שכתב בספר מנחת חינוך מצוה נ' בדין יום או יומים וז"ל ואם עמד יום או יומים דאינו חייב אפשר דלא עבר על הלאו דלא תרצח, ועל לאו דחבלה כתבנו לעיל דבעבדו אינו עובר, על כן אינו צריך תשובה כלל כו' ונראה דגם כן אינו פסול לעדות כי לא עבר כלל שום עברה עכ"ד וקשה לך דהא הוא בעצמו כתב שם דעל כל פנים לא גרע מסימא את עינו ויוצא לחירות, אם כן בודאי לא גרע לענין עברה מאם חסרו אחד מראשי אבריו, דהא עבד דיוצא לחירות בראשי אברים הוא קנס ועי' ברש"י גיטין (דף כ"א ע"ב) ואם כן כש"כ כאן דאם נאמר דיצא לחירות פשיטא דזהו משום דקנסינן ליה על העברה שעבר אלה הם דבריך, גם אנכי עמדתי על דבריו בזה בחבורי חינוך לנער על החינוך שחברתי כד הוינא טליא וחפצתי לומר בכונתו כיון דנתנה התורה רשות להאדון להכות את עבדו וכמבואר בדברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת נפש פרק ב' הל' י"ד. אם כן אף אם מת אחר יום או יומים אפשר דתלינן דלא מחמת ההכאה מת, כיון שהכהו רק בשבט, וכמו דלענין גלות ברמב"ם פרק ה' הל' ב' מהלכות רוצח דגולה רק אם מת הנהרג מיד, אעפ"י שאמדוהו למיתה וחלה ומת, אמרינן שמא פרכס וקרב בעצמו את מיתתו או הרוח בלבלתו

אלא דבעצם דין זה יש לעיין דהא קיי"ל דצריך התראה ולהתיר עצמו למיתה, כמבואר ברמב"ם פרק י"ב הל' ב' מהל' סנהדרין, וא"כ באופן זה בודאי אין לפוטרו מפני שיש רשות להאדון להכותו, הא באופן כזה שיתיר את עצמו למיתה ויאמר על מנת כן אני עושה בודאי הוא עובר עברה אף אם הרגו בשבט ועמד יום או ויומים, ופשוט דבמנחת חינוך כתב זה דרך פלפול לבד

שוב מה שהקשת על המנחת חינוך מצוה תקס"ז שהקשה על בעל החינוך שכתב שמצות ויד תהי' לך וגם ויתד תהיה לך שנוהגת בזכרים כי הם הנלחמים ולא הנקבות. וכתב במנחת חנוך וז"ל ומ"ש הרב המחבר דנוהג בזכרים כו' באמת במלחמת מצוה ג"כ נוהגין העשין הללו ובמלחמת מצוה הכל יוצאין אפילו כלה כמבואר בר"מ פ"ז אם כן נוהג בנשים ג"כ עכ"ל ותמהת ע"ז דהא בעל החינוך כתב במצוה תקמ"ב דאין אשה יוצאה בכלי זיין. לענ"ד פשוט הוא דאין אשה יוצאת למלחמה, דהא אסורה לצאת בכלי זיין כמבואר בנזיר (דף נ"ט ע"א) וברמב"ם פרק י"ב הל' י' מהל' עכו"ם, ואף לפי דברי הב"ח והט"ז ביור"ד סימן קפ"ב דרק דרך עידוי וקישוט אסור, היינו בשאר בגדים, אבל בכלי מלחמה הא מפורש שם בנזיר שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה וכ"כ בעל החינוך לעיל מצוה תקמ"ב, והא דבמלחמת מצוה יוצאת כלה מחופתה, אפשר דיוצאת לעזור בשאר דברים, אבל לא למלחמה, שוב מצאתי כן בחי' הרש"ש בסוטה (דף מ"ד)

סימן י"ט

לכבוד הרב הגאון החריף ומעמיק מהור"ר משה אהרן פאליעוו שליט"א

מה שכתב כת"ר לתרץ קושית הקצות החושן בסימן רע"ה סקי"א על רש"י שכתב בבא מציעא (דף י"א ע"ב) בהא דאמרי' שם טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע ופירש"י אפקורי בעלמא אפקור גבייהו, ואם כן ליכא הקנאת המקנה, והקשה בקצות החושן מהך דבבא קמא (דף קי"ח ע"א) בסוגיא דהיתה פרה רבוצה בו דגזלן קונה מטלטלי אגב קרקע, אע"ג דאין שם דעת אחרת מקנה אותו, ותירץ בקצות החושן עפ"י דברי השיטה מקובצת שכתב דהא דקאמר בגמ' טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין אתיא אפי' כמאן דס"ל טובת הנאה ממון והא דלא נקנו בחלפין דקנינן אלו גריעי

וכתב כת"ר ע"ז דבאמת כשנותן המעשר להלוי אינו נותן לו כלל את הטובת הנאה ואין הלוי צריך לזכות כלל בהטובת הנאה אלא בהמעשר לחוד, דחילוק גדול יש אם מוסר המעשר לישראל אחר ובין נותן המעשר ללוי, דכשמוסר את המעשר לישראל אז מוסר לו באמת רק את הטובת הנאה שיש לו בה ולא את המעשר עצמו ועיקר המסירה היא הטובת הנאה שהוא היה יכול לתן לכל מי שירצה ומהיום והלאה הטובת הנאה לתתו לכל מי שירצה אותו אחר. ואם כן שפיר אפשר לומר דכיון דטובת הנאה היא דבר שאינו חשוב כל כך, ולכן אינו יכול למוכרן בקנינים כמו חליפין ואגב קרקע. אבל כשנותנו להלוי אז אינו נותן לו אלא את המעשר, אבל את הטובת הנאה אינו נותן כלל, דהרי בנתינתו להלוי את המעשר כבר הוא בעצמו נהנה על ידי שנותן להלוי שהוא רוצה, ואם כן כבר היתה לו אותה הנאה ואיננה עוד יותר, והלוי זוכה רק בהמעשר לחוד, ואם כן אכתי תקשה כיון דהלוי אינו זוכה אלא בהמעשר לחוד והמעשר הוא הפקר ואין לו בעלים, אמאי לא יוכל לקנותו על ידי אגב, כיון דלרש"י קנין אגב אינו צריך הקנאת המקנה, וחזרה קושיתו למקומה עכ"ד כת"ר

והנה סברתו בהא שהלוי אינו מקבל את הטובת הנאה לכאורה היא סברא דיש לאומרה, אבל באמת אין הדבר כן, דאי נימא כדברי כת"ר תקשה מהך דנדרים (דף פ"ד ע"ב) דאמרי' שם גבי כהנים ולוים נהנין לי יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון, אימא סיפא כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי יטלו אחרים, אבל הני לא.