תשובה שלמה - ב טז

שלם ובבהמה הוה דין צרורות בנזק שמכחו וחייב חצי נזק. אבל עכ"פ מזיק הוה מתחילת הזריקה

ולא תקשה מהא דשבת (ק"ב ע"א) דזורק ונזכר קודם שנח פטור, א"כ לא נגמרה מעשה הזריקה מתחילת זריקתו, דהתם לגבי שבת בתנאי החיוב בעינן עקירה והנחה, וכיון שנזכר א"כ ההנחה לא היתה בשוגג ולכן לגבי שבת פטור, אבל לענין מזיק פשוט הוא דחשבינן מתחילת הפעולה, דאם לא כן. הא אח"כ הוא אנוס וליפטור כמש"כ הנמוקי יוסף

וזאת היא ג"כ כונת הרא"ש ז"ל בפרק כיצד הרגל סימן ב' שכתב וז"ל ומסקינן דהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י חייב, ואע"ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקרא, הכא לא אזלינן בתר מעיקרא, אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק, דגלי קרא ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הנתק עכ"ל, והיינו דאסיקנא דבתר מעיקרא אזלינן, היינו אז הוא נעשה מזיק, א"כ אם נעשה מזיק ברה"ר ורגל פטורה ברה"ר, אם כן איך יתחייב על ההיזק אף כשנעשה ברה"י, הא עיקר חיובו הוא משעת הפעולה שעשה, אף שחיובו נגמר בשעת השבירה, מ"מ עיקר חיובו הוא במקום פטור, וע"ז מסיק הרא"ש דגלי קרא ברגל דחייב היכא דהוה הביעור היינו גמר הפעולה, ואם היא נעשית בחצר הנתק חייב, ואף דהוה צרורות ובשעה שהתזיה ברה"ר לא היה בר הזיקה, דהא לא נעשה עוד מעשה ההיזק ברה"י ואפשר שמה שהתיזה לא יפלו ברה"י דהוה כמו זורק חץ דג"כ לא ברי הזיקו, מ"מ כשנגמר ההיזק חייב והוה מזיק מהתחלת הפעולה כמש"כ לעיל, ולפ"ז לא תקשה על הרא"ש אף שהוא ס"ל ג"כ כהתוס' בהך דזורק חץ

וגם על הנימוקי יוסף לא קשה, דכיון דמזיק הוא משעת התחלת הפעולה, א"כ אז הוה עיקר זמן חיובו, וכיון שהדליק הנר בשעת פטור, א"כ התחלת פעולתו היתה בפטור ולא יתכן שיתחייב אח"כ מה שהנר דולק בשבת, דנהי דבזורק חץ על הכלי ושברו כשנפל החץ עליו הוא חייב, היינו דגם בתחילת פעולתו היינו בשעת זריקתו הוא נעשה מזיק, א"כ כשנגמר הזיקו הוא חייב דהוה חיוב מתחילת הפעולה אבל אם תחילת הפעולה היא בפטור גמור כהדלקת הנרות עם חשכה שעושה הפעולה בפטור לא יתכן שיתחייב על מה שנמשך אח"כ מפעולתו, אבל בזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו ס"ל להנימוקי יוסף שהאחר חייב, כיון שלא היה ברי הזיקא מהחץ. והזורק פטור מפני שלא נגמרה פעולת הזיקו שיתחייב ולא דמי להך שכתב הרא"ש גבי התיזה, אף שגם שם נעשה מזיק במקום פטור, משום דגבי רגל הוא גזה"כ ובער בשדה אחר, ואף היכא דנעשה מזיק במקום פטור גזה"כ הוא שיתחייב על גמר ההיזק אם נעשה במקום חיוב

ומה שכתב שם בקצוה"ח וכן מוכח מדברי הטור ושו"ע סימן תי"ח סעי' י', ז"ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום הראשון חייב ע"ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני, ואי נימא דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב, א"כ באש דהוי נמי משום חציו ואמאי אינו חייב השני, או עכ"פ יתחייבו שניהם, כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא בזורק חץ עכ"ל. הנה לפי מה שכתבו התוס' (בב"ק דף י' ע"ב) ד"ה מאי קעביד, באמת אם השני הרבה בחבילות אם יש גם במה שהרבה השני לשרוף גם השני חייב, וכן הוא בשיטה מקובצת ובחידושי הרשב"א שם, אבל אם השליך עץ אחד בתוך אש גדולה אינו בדין שיתחייב ע"ש. דזה לא דמי לזרק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דהמוסיף עץ אחד לא עשה ההיזק, ובכלל לא דמי, דבבא אחר ושבר הכלי, א"כ אסתלקו מעשה הראשון שזרק החץ ולא פעל כלום בהכלי, אך אם עשה האחד אש ויש במה שעשה כדי שתגיע למקום שהלכה אף שהשני הוסיף עוד אש, הא לא אסתלקו מעשה הראשון והוא בעצמו גמר פעולתו

ולכאורה הדבר במחלוקת שנוי' שהנה התוס' בב"ק (דף מ"ה ע"א) ד"ה השתא הקשו לפירש"י וז"ל שם ועוד דאם הוא פטור כשתופסים אותו מאליהן כשתופסים אותו בידים נמי פטור דסוף סוף אפי' לא היה מתפיסו בידים היו תוספין אותו מאליהן ולא הפסידו בעלים בהתפסתן כלום עכ"ל, וא"כ לרש"י מיחייב אף דסוף סוף עתיד הנזק לבא. ויעי' במשנה למלך פרק ג' הל' ד' מהל' גזילה ואבידה בד"ה עוד הקשו שמתרץ דעת רש"י דנהי שאם תפסוהו ב"ד פטור ולא מצי אמר אמאי לא ערקתה לאגם מ"מ עדין הדבר היה באפשרות שהשומר יוליכנה לאגם ויצלנה מיד ב"ד וכיון שכן לא דמי לההיא דרבינו דשאני התם שאותו הכלי סופו היה להשבר מיד ובודאי וכמ"ש שם רבינו אבל הכא אינו מוכרח שב"ד יתפסו אותו עכ"ל. ועכ"פ לדברי רש"י דבחששא כי האי חייש שמא לא בא ההיזיק ולכן חייב כשקירב הזיקו מכש"כ הכא דאפשר שלא המיתו רק תבל בו לבד ואפשר דבהא גם התוס' מודים. לפ"ז שוב אפשר דשור המזיק אינו שוה כשור הנזיק ושוב אדחי'. לי' תירוץ האחרונים שמביא כת"ר. ופשוט לענ"ד דהכא ל"ל סוף סוף היה בא לידי היזק, דכיון דהוא היה יכול להציל ההיזק אם היה שומטו ע"כ חייב, דעכ"פ מחויב היה להציל גם אותו מהיזק מדין השבת אבידה, ואף דאם ישב ולא עשה כלל היה נפסד מ"מ כיון דהיה יכול להצילו באופן שלא יהי' לו הפסד ולא הצילו אלא אדרבה הפסידו בידים חייב, ובהא ניחא הא דסתמו הפוסקים דדחפו לעליון חייב. דאי כדברי כת"ר היה להם לפרש דזהו דוקא אם העליון שוה יותר מהתחתון אבל אם אינו שוה יותר אז פטור דסוף סוף היה נפסד, ולפי מה שכתבתי ניחא דבכל גונא חייב כיון דיכול להצילו מהפסד אם היה שומטו וחייב להצילו מדין השבת אבדה משא"כ בהך שהקשו התוס' בדף מ"ה דהתם אין מצוה להעריקו לאגמא

ולבר מהא מה שהקשה כת"ר לשטת הרא"ש דלא אמרינן מגו בעדים פסולים דלמא מיירי שעדים פסולים ראו הנגיחה, וא"כ לגבי נגיחה ליכא עדים ואיכא פסידא, אך לתפוס אינו יכול דאינו נאמן שוב במיגו דלקוחים דהא איכא עדים פסולים שתפס. והא הרמב"ם כתב בפרק ו' הל' ו' מהל' חובל ומזיק שור שעלה על גבי שור להרגו ברשות המזיק שהוא בעל התחתון כו' ובא בעל התחתון ושמט את שורו להצילו ונפל עליו ומת הר"ז פטור עכ"ל וע"ש במ"מ וכ"כ המחבר בחו"מ סימן שפ"ג וכיון שהוא ברשותו מקודם ודלמא ראו עדים בעת שבא לרשותו, אך את הנגיחה לא ראו ושוב אינו יכול לטעון לקוח הוא בידי כמבואר בחו"מ סימן ע"ב סעיף י"ח ברמ"א

אלא דלענ"ד איני יודע איך יצאו דברים אלה מפה קדוש הגאון בעל פני יהושע דבפשטות לק"מ. דהמקשה דקאמר מאי לאו במועד, צריכין להבין מאי דוחקי' לאוקמי במועד וע"כ מטעם שהקשה אהא דמשני לא בתם, אי הכי אימא סיפא דחפו לעליון ומת חייב ואי בתם אמאי חייב, ולהכי סבר דע"כ במועד קמיירי וכסברת התוס' כיון שאינו בהול היה לו לשומטו ולא לדוחפו, ואי נימא דמיירי באין עדים א"כ תקשה נמי דאף אי מיירי במועד בלא עדים מ"ט דחפו חייב כיון דגם במועד בלא עדים הוא בהול כיון דאית לי' פסידא אלא ע"כ דאית לי' עדים קמיירי, ומשני לא בתם קמיירי ואעפ"כ חייב משום שהיה לו לשומטו, וא"נ דיכול