תשובה שלמה - ב קנח

בית המשכיר פתאום ל"ש זה דשם ההפסד הוא ג"כ רק דירתו ומאי חזית דדירה דהאי עדיף טפי דלמא דירה דהאי עדיף טפי עכ"ל כת"ר ולפי זה תקשה הך ירושלמי שהביאו הרא"ש בפרק השואל והמרדכי שם דהא שם לא הוה היזק פתאומי

אלא הנלענ"ד לומר דהכא עדיפא מהך דסימן רס"ד דהכא הוא גורם דלא יוכל לפדות ביתו כיון שהוא מעכב למכור דאינו מוצא לוקח רק אם יצא השוכר מן הבית, והוה כמו גורם, ולולי הוא אז לא היה מגיע לו שום נזק, אבל התם גבי זה בא ביינו כו' אטו בעל היין גורם את בעל הדבש שיוזק, ובזה לא תקשה מהא דכתב כת"ר מהך דסמ"ע סימן ש"ח דדוקא בהיזק פתאומי אמרינן הכי. דהתם מיירי בדבר שאינו גורם כלל וגם לולי היה הוא אצלו היה ג"כ ניזוק, אבל בנדון כזה שלולי היה הוא אצלו לא היה נתוק כלל, רק הוא גורם שיוזק בזה אף הרי"ף והרמ"ה מודו דצריך לצאת אם יפסיד זה את כל הבית הממושכן כיון שזה יפסיד כל הקרן ולזה אין לו רק שעבוד בזה חייב למחול שעבודו מדין השבת אבדה, ובזה ניחא לחלק בין העני ואין ואין לו מה יאכל דמסיק בירושלמי ב"מ (פרק ח' ה"ט) דאין זה צריך לצאת, דכיון דאינו מפסיד הקרן לא שייך בזה השבת אבדה. ובזה ניחא נמי להרא"ש דס"ל דבנפל ביתו של משכיר מוציאו רק בתוך שלשים יום של הודעה ולא בשכר לזמן קצוב, ומ"ט בהיתה ביתו ממושכן מודה הרא"ש שם דמוציאו א"ו דבנפל כיון שנפל הא שוב אין לו תקנה וכבר הפסיד ומ"ט יצא זה כיון שזה לא יועיל לבה"ב שלא יפסיד הקרן וגם זה לא מחמתו שהוא לא גרם כלל לזה. משא"כ אם היתה ממושכנת, דהוא גורם שיפסיד כל ביתו

ובהכי ניחא נמי מה שכתב הרא"ש בתשובה כלל צ"ב סימן א' הביאו בדרכי משה חו"מ סימן ש"ט ראובן שכר בהמה לרכוב ולהניח עליה משאו ונעשה פסח על הדרך ולא חש ראובן ואעפ"כ הוליכו עמו והניח עליו משאו עד שנתקלקל, תשובה דהוה פשיעה דהיה לו להניח החמור ביד איש מהימן ואם לא היה לו מקום להניח מ"מ לא היה לו להניח עליו משאו כו' כו' עכ"ל, ולכאורה תקשה הא קיי"ל בסימן ש"ו דיכול אפילו למכור הבהמה כדי לשכור אחרת וכמו שהקשה באמת השואל שם להרא"ש, ולפי מה שכתבתי ניחא דכיון דזה עומד להפסיד כל הבהמה בשביל שעבודו של זה ולכן נתבטל השעבוד. אבל באינו מוציא לשכור אחר והוא נחוץ לדרכו יכול לטעון משאו על זה החמור כדכתב הרא"ש שם וכן נמי הך דסי' ש"ו דיכול למוכרה ולשכור בדמיה אחר מיירי דעי"ז יפסיד השוכר וא"כ כיון דגם הוא יפסיד לא נתבטל שעבודו, דלא שייך כאן השבת אבדה

ולכאורה קשה מהא דאמרי' ב"ב (דף ו') הנהו בי תרי דהוה דיירי חד אלעא וחד תתאה כו' אנא אוגרנא לך דוכתא כו' ה"מ דלא מטו כשורי למטה מעשרה אבל מטו כשורי למטה מעשרה מצי א"ל למטה מעשרה רשותא דידי הוא ולא משועבד לך, דא"כ תקשה כיון שזה עומד להפסיד כל ביתו אם מטו כשורה למטה מעשרה ולמה לי' למימר למטה מעשרה רשותא דידי הוא ולא משועבד לך אפילו אם היה משועבד לו נמי צריך לצאת כיון דזה רוצה לשכור לו דירה וע"כ צריך להטריח א"ע כיון שבלא זה יפסיד חבירו כל ביתו, ונ"ל דגם למטה מעשרה אינו מפסיד בהחלט דבדוחק יכול לדור בו ולכן רק כיון דלא משועבד לו צריך לצאת, ועוד כיון דאינו משועבד לו צריך לסייעו גם הוא

ולפי"ז הא דכתב רמ"א בסימן שי"ב סעיף א' והמחבר בסעיף י"ז דאם בעל הבית רוצה לבנות השוכר מעכב היינו דוקא היכא שלא יפול הבית ולא יפסיד ביתו, אבל בלא זה כגון שחזינן שביום כלות השכירות יפול הבית בזה יכול לכופו להניחו לבנות, דאל"כ יפסיד כל ביתו

והנה בספר עמודי אור שם כתב וז"ל ומ"מ נלענ"ד שדין זה אינו אלא בגוונא דהירושלמי שהיה ממושכן אצל רומי כו' והיה מוחלט בידו שלא כדין, אבל אם משכן לישראל חבירו כדין שאם לא יפדנו עד זמן פלוני יוחלט לו לא שייך לדון שיפסיד זה זכות דירתו בשביל הצלת הבית למשכיר דלא עדיף פסידא דמשכיר מזכותו של מי שמשכן בידו עכ"ל, והנה אף שבמרדכי ב"מ פרק השואל סימן שפ"ג כתב בפי' שהיה ממושכן לעכו"ם, אך הרא"ש בפרק ח' דב"מ סימן כ"ה כתב מפורש שהיה ביתו של אחד ממושכן אצל יהודי אחר במשכנתא דסורא כו' עכ"ל, הרי מפורש כתב דגם אצל יהודי הדין כן. ומש"כ דלא עדיף פסידא דמשכיר מזכותו של מי שמשכן בידו, זה אינו נראה לפי ענ"ד דהא דהך שמשכן בידו לית לי' פסידא כלל דהפודה ממנו הבית ונותן לו מעותיו: ידידו הדוש"ת בש"ב, חיים פישל עפשטיין

סימן י"ד

למע"כ הרה"ג שליט"א

מה שכתב להקשות עלה דכתבו התוס' (בבא מציעא דף י"ב) ע"ב) ד"ה הא קאמר וז"ל ועוד דע"כ טענינן להו מזויף או פרוע, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דיוכל כל אדם להוציא על היתומים כו' שטר מלוה או מכר שעשה כרצונו ולא נטעון להם עכ"ל. והקשה כת"ר הא משמע מתוס' בב"מ (דף ה' ע"א) ד"ה שכנגדו דהיכי דנשבע לא אמרינן לא שבקת חיי לכל בריה, והא קיי"ל דהבא לפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה. וא"כ לא שייך האי טעמא דלא שבקת חיי לכל ברי'

ולא קשה, דהא משכחת לה דגובין מן היתומים בלא שבועה כגון תוך זמנו עי' ב"ב (דף ה' ע"ב). וא"כ אי לא טענינן מזויף לא שבקת חיי לכל בריה דיכול לזייף שטר על תוך זמנו, וגם במכר אפשר בגונא שאין ידועה להם שהקרקע היא של אביהם, דאפי' היסת א"צ לישבע עי' ב"ב (דף ל"ג) תוד"ה מגו

שוב נזכרתי שכבר התעורר בזה בחידושי מהר"ם לובלין ז"ל בגיטין (דף ב' ע"א) על התוס' ד"ה ואם יש עליו עוררין שבכל דבריו היא כקושית כת"ר ותירץ ג"כ כמו שכתבתי, יע"ש

אלא דבתומים סימן ס"ט ס"ק י"א כתב כי נראה אפילו האומרים דלא טענינן ליתמי מלתא דלא שכיחא, מ"מ מודים דטענינן ליתמי דפרע בגו זימני' במגו דמזויף, כי התוס' בריש גיטין ד"ה אם יש עליו עוררים כו' נסתפקו אם בא שטר על יתומים בלתי מקוים אי גובין לו ולא טענינן מזויף או לא. וכתבו דע"כ טענינן מזויף דאל"כ לא שבקת חיי דכל אחד יעשה השטר מזויף על יתומים ויגבה מהם. וכתבו דמזה אין להוכיח דאף דלא טענין מזויף, מ"מ טענינן פרוע ליתמי במגו דמזויף, דאלו הוה קיים נאמן בהך מגו טענינן ליתמי, אך מ"מ יש להוכיח דטענינן מזויף דאל"כ כל אחד יכתוב שטר מכר או מתנה מזויף ויגבה מנכסי יתומים ובזה