תשובה שלמה - ב קנז

ופס גבן לברורי מ"ט בנדרים אין פותחים בנולד משא"כ באומדנא דמכר או מתנה דאף שנולד איזה ענין ג"כ אמרינן דאדעתא דהכי לא נתן ולא מכר

ובאמת דבר זה אינו צריך לפנים, דהא גבי נדרים קיי"ל ביור"ד סי' רכ"ח סעי' י"ג בהגה' דהא דאין פותחין בנולד היינו לעשות מן הנולד פתח כדי שיתחרט דודאי אינו מתחרט רק מן הנולד ואילך אבל אם מתחרט מעיקרו אע"פ שעושה מכח הנולד מקרי חרטה ומתירין לו עכ"ל הרמ"א שם. ויעי' בש"ך שם ס"ק כ"ד ובכתובות (דף ס"ג ע"א) תוד"ה אדעתא, וא"כ לא דמי כלל דהכא גבי אומדנא הא עוקר הדבר למפרע וזהו מועיל אף בנדרים והוה כמו תנאי ואומדין דעתו שאף בשביל הדבר שנולד גם כן אדעתא דהכא לא עשה הדבר. ובנידון דידן נמי נהי דעיקר כונה היא דתתבטל השכירות מיום שמת דהא מקודם ע"כ היה צריך לדירה, מ"מ לא דמי לנדר דנדר כיון שחל שעה אחת שוב אי אפשר להתחרט ולהתבטל משא"כ כאן אומדין דעתו דמתחלה לא שכר על זמן רב כזה, והרי זה דומה לקונה חמשים כורים חטים ועל עשרים וחמשה התנה תנאי ועל כ"ה לא התנה, והתנאי לא נתקיים דע"כ רק קנין עשרים וחמשה נתבטל

אברא אי קשיא הא קשיא דהא קיי"ל דמיתה לא שכיחא ומיתה לא אסקי אינשי אדעתייהו ומשום הא לא היה מעכב לשכור, וכדקיי"ל גבי נדרים ביור"ד סימן רכ"ח סעיף י"ב בהגה'. אלא שדבר זה כבר האריכו האחרונים למעניתם בשער המלך פ"ד מהל' סוכה ובתשובת חכם צבי סימן מ"א, ובזה י"ל כמש"כ הב"י ביור"ד סימן רכ"ח, דנהי דמיתה שכיחא ואסיק אדעתי' מ"מ למות שונאו בחייו לא שכיחא, וכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא יע"ש. ואם כן הכי גבי שוכר שפיר אסיק אדעתי', ואדעתא דימות לא שכר. אך זהו דוקא במקומות שמוצאים לשכור בפחות משנה אז אמדינן דעתי' דלא שכר לשנה אך במקום שאין מוצאים לשכור בפחות משנה אז ע"כ שכר דירה לזמן שחיה וע"כ הוצרך לשכור דירה לשנה שלמה כיון דלפחות א"א למצא ולא שייך אומדנא, וכמו שכבר כתבתי

ומה שכתב כת"ר וז"ל ואילו היה הדין בין המשכיר ובין האלמנה לבד כו' הייתי אומר דמחויבת לשלם מכתובתה עפ"י מש"כ בה"ט באהע"ז סימן ק"ב ס"ק ד' בשם רשד"ם וכן שמעתי בילדותי מפה הרב ר' דובער רב דווארזאן ששמע דיכול כל משכיר לעכב כרים וכסתות ומטלטלין של השכן בעד שכירות הדירה אעפ"י שהם שלה עכ"ל כת"ר, וכן מביא בספר קצות החושן סי' ע"ז ס"ק ח' וז"ל איש ואשתו שלוו לא' וה"ה אם לותה אשה לצורך פרנסת הבית הרשד"ם חלק חו"מ סי' כ"ד הובא בכה"ג. עוד שם בשם הרשד"ם חלק אהע"ז סי' קפ"ג שכתב כו' דשכירות הבית ששכרו הבעל ואשתו יש לו דין איש ואשתו שלוו עכ"ל. ולפי ענ"ד דברי מהרשד"ם בזה נפלאים ממני דבשלמא אם לותה אפשר לומר דלא לצורך בעלה לותה, אבל בדירה הא הלכה רוחת דהבעל צריך ליתן לה דירה וכקיי"ל באהע"ז סימן ע"ד, והכל יודעים שלצורך בעלה שכרה הדירה והוית כשלוחו. והא הך דינא דחו"מ סימן ע"ז דוקא כשאינה נותנת ונושאת בתוך הבית אבל בשנו"נ בתוך הבית סתמא לצורך בעלה לותה וע"ש בסמ"ע ובש"ך ובביאורי הגר"א ס"ק ל"ג ובנתיבות ס"ק י"א. ומה שהביא מתשו' ח"ס אהע"ז סי' קמ"ב ש"כ שגם היא אחראית למסי הקהל שם מיירי שהוא מתקנת הקהל דהכי תקנו אבל בעלמא לא

שוב ראיתי בתשובת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן קפ"ד (בבה"ט נדפס בטעות קפ"ג) וכתב וז"ל ואע"ג שכפי האמת הוא חייב לתת לה מדור לפי כבודה והוא מתנאי בית דין, היינו כשהבית שלו, אבל כשהולכים לדור בבית אחרים אם הבעל חייב לה המשכיר אינו חייב לה. ודעת המשכיר לגבות השכירות משניהם כמי שלוה לאיש ואשתו. דמה לי הלואת מעות בעין ומה לי דמי השכירות, ואם אפשר לומר דשאני התם שהיא משתעבדת בפירוש משא"כ בשכירות הבית מ"מ איכא למימר דגם בשכירות הבית הו"ל כאלו היא משתעבדת עצמה לכך בהכניס מטלטלי הבית בבית והם ערבים לשכירות הבית עכ"ל והנה מה שמשמע לכאו' מדבריו שמה שחייב לתת לה דירה לפי כבודה, היינו כשהבית שלו, אבל כשהולכים לדור בבית של אחרים גם היא חייבת. הנה מלבד שאין לזה מקור בש"ס הא מבואר ההפך ברמב"ם פרק י"ג הל' ג' מהל' אישות המדור ששוכר לה וכן הוא בטור ומחבר אהע"ז סימן ע"ג. אלא הנראה דכונת מהרשד"ם היא רק לענין מה שנשאל שהמטלטלין היו של הבעל והאלמנה חפצה לתפוס המטלטלין בשביל כתובתה ובעל הבית חפץ לגבותם לשכירות הדירה. ויתר הדברים כתב לסניף בעלמא. וגם מהא דמדמה לשניהם שלוו, כבר כתבתי לעיל מזה, ומצאתי שכבר האריך בזה בשו"ת שבות יעקב ח"א סימן קנ"ה

ומה שהשיב כת"ר על מה שכתבתי מדוע לא כתבו התוס' ב"ב (דף ה') הטעם דלמא ימות, וע"ז כתב כת"ר יש לדחות דסו"ס מדינא דגמרא מטלטלי דיתמי לא משעבדי ומאי אכפת לי' וא"כ למה יקדים השכר אף אי נימא כהרשב"א עכ"ל כת"ר, דא"כ אם יש להמוכר קרקע מאל"מ והגמ' הא בכל גוונא מיירי דתוך זמנו צריך לשלם אף אי אית לי' קרקע, אלא הא דכתב מר בעצמו לדחות זה דאין בדעתו לגזול להמשכיר ומקדים לשלם, אחרי מחילת כת"ר אמינא לי' דלא נראה לי. דהא דאמרינן בעירכין (דף כ"ג) וב"ב (דף קע"ד) דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידו נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, וכדאמרינן בשבועות (דף מ"ב) דאין אדם חוטא ולא לו ופירש"י א"א חוטא ולא לא בשביל יורשים. אך כבר כתב הנמוקי יוסף ב"ב (דף קע"ד) דהיינו דוקא על הקדש אין אדם עושה קנוניא לטובת בניו. אך על הדיוט אדם עושה קנוניא לטובת בניו, אלא העיקר בזה דמיתה לא אסיק אדעתי' וכמו שכתבתי

עוד כתב כת"ר להקשות על מה שכ' בספר עמודי אור סי' ק"ט במ"ש הרמ"א בחו"מ סי' שי"ב סעיף א' ואם היה מושכר בענין שלא היה יכול לפדותו לעולם אם לא מכרו יכול למכרו ולהוציאו מיד אפילו תוך משך שכירותו וכתב בעמודי אור דזה תליא בהך פלוגתא דכתב הרמ"א בסי' רס"ד סעיף ה' ובעל היין חייב לשפוך יינו כדי להציל דבש חבירו הואיל והבעלים אומרים לשלם לו. ויש חולקין. ודינינו זה ממש דכוותה שזה צריך לזכות דירתו של השוכר בשביל להציל ביתו ואין כאן הפסד ממון להשוכר כמו שבארנו עכ"ל וכתב כת"ר ז"ל והנה בסימן רע"ד הכריע ש"ך בשם רש"ל כדעת החולקים דאינו כופו ותימא על ש"ך ששתק לרמ"א שם בסי' שי"ב עכ"ל עדיפא יש להקשות על רמ"א דבסי' רס"ד הביא ב' דעות ומ"ט בסימן שי"ב לא הביא דעת החולקים. ועוד להרי"ף והרמ"ה דבסי' רס"ד שאין יכול לכופו ואיך יתרצו הך ירושלמי שהביאו המרדכי והרא"ש בב"מ פ"ח סי' כ"ה, שהיא מקור שבסי' שי"ב דשם משמע דיכול לכופו

והנה מה שכתב כת"ר אח"ז וז"ל אך לענ"ד אחרי מחילת מו"ר דל"ד אהדדי כו' כבר מבואר בסמ"ע ס"י ש"ח ס"ק י"ד בשם תרה"ד דכ"ז הוא בהזיק פתאומי ויוכל להפסיד הקרן שלו מחויב חבירו להציל לו משא"כ בנדון רמ"א שהעני המשכיר או הממשכן בהכי לא תקנו כלל, ומ"מ בנפל