תשובה שלמה - ב קנג

ואשר כתבת שזה נראה לך שהיא מחלוקת האמוראים בב"מ (דף י"ב ע"ב) דאיתא שם מציאת עבד עברי לעצמו ופריך לא יהא אלא פועל ומציאת פועל לבעה"ב ומסיק רב פפא דמציאת פועל הוא לבעל הבית רק בששכרו ללקט מציאות, וכתבת דהא הקנין שיש להאדון בעבד עברי ובפועל הוא רק הגוף למלאכה וא"כ האמוראים הראשונים סוברים דזה שיש להאדון קנין ביד הפועל למלאכה מיקרי ידו של האדון לענין זכי במציאה, ורב פפא סובר דמשום זה שקנה לו היד למלאכה אינו נקרא ידו של אדון רק כששכרו ללקט מציאות שאז הקנה לו בפירוש הזכות שיש לו בידו לזכות דבר של הפקר עכ"ל, עי' מ"ש בנתיבות המשפט בפתיחה לסי' ר', ואשר נראה לי אגיד לך דדברים אלה א"א לאומרם, דאיך נאמר דר' יוחנן ורבא שסוברים דמציאת פועל לבעה"ב בכל גונא, היינו שסוברים דמי שיש לו קנין לתשמיש בדבר כמו האדון ובעה"ב שיש להם קנין למעשה ידיהם של העבד והפועל הם שקונים מציאה והפקר דא"כ אמאי לר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות לא קנה האדון הא מ"מ כיון שיש לו להאדון קנין במעשה ידיו מ"ט לא יקנה, ולרבא מ"ט לא קנה במגביה מציאה עם מלאכתו, א"ו דמוכח לומר כדבעינן למימר לקמן, ועוד הא הראב"ד דס"ל בפרק ו' הל' ב' משכירות דמיירי בחצר דמשכיר דלא אגירה לשוכר דאי אגירה ליה כדידיה דמיה וקניא ליה מידי דהוה אשוכר את מקומו עכ"ל ולפי"ז הי"ל לפסוק דלא כרב פפא ומאי טעמא שתק להרמב"ם בפרק ט' הל' י"א מהל' שכירות, וכן בפרק י"ז מהל' אבידה

ועוד הא הרא"ש דפסק דהשוכר קנה, וכמו שמביא הטור בשמו בסימן ר"ס, ומשמע דגם הוא מודה לרב אלפס דהלכה כרב פפא דבתראי הוא ולדידך הדברים סותרים את עצמם, ועוד הא הרמ"ה שהביאו הטור בסימן שי"ג שפי' היוצא מן התנור מיירי העומדים בחצר ושכורים לו לבשל בהם ואשמועינן כיון ששכורים לו אפילו אם באו אחרים לבשל ולאפות בהם האפר של השוכר עכ"ל, מזה משמע דס"ל ג"כ כרש"י דהשוכר יש לו זכות הקניה בהחצר, וכ"כ בב"ח שם, ואילו בשלטי הגבורים פרק קמא דב"מ ובטור סימן ר"ע הביאו בשם הרמ"ה דבעבד ופועל דאם אמר לו רבו צא ולקט לי מציאות מציאותיו לרבו משמע דסתמא מציאתו לעצמו כמ"ש בב"י שם שפסק כרב פפא, א"כ לפ"ז ס"ל דמי שיש לו הגוף יש לו זכות הקניה ויהיה סותר דברי עצמו לפי דבריך

ועוד לפי דבריך ר' יוחנן ורבא ס"ל דהשוכר קנה וא"כ תקשה דשם (בדף ק"ב ע"א) הקשה אר"י ב"ר חנינא מהך דהקולט מן האויר הרי הוא שלו ואם איתא כו' אויר חצרו הוא כו' רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, דלפי' הרמב"ם דמיירי בחצר המושכר א"כ מאי שני רבא, אדרבא לדידי' תקשה מאי טעמי' רק הקולט מן האויר הוא שלו הא דלדידיה אף בנפל לחצר נמי שלו

והנה בגוף דין זה דהשוכר חצר מחברו ונמצא שם מציאה אי הוה של השוכר או של המשכיר צ"ע רב לענ"ד, דהרמב"ם גופי' בפרק ה' מהל' גירושין הא כתב דהא דחצרה זוכה לה גט היינו אף חצר ששכרה או ששאלה, וחצר במציאה הא יליף מגט, ועי' ברמב"ם פרק י"ז מהל' אבידה, והנה הש"ך תירץ דדעת אחרת מקנה אותו שאני, וגט הא הוי דעת אחרת מקנה, אבל העיקר, כמו שכתב בקצות החושן שם בסימן שי"ג דזה לא שייך לדעת אחרת, כיון דנימא דחצר שכור אינו מקנה מאי מהני דדעת אחרת מקנה אותו כיון דליכא קנין, וראי' לזה נראה לענ"ד דהא קטן בדעת אחרת מקנה אותו קני ובחצר אף בדעת אחרת מקנה אותו לא קני, כמבואר בנ"י פ"ק דב"מ, והיינו כיון דלית לי' חצר אם כן חסר הקנין ומאי מהני הא דדעת אחרת מקנה אותו

ועוד לפי מה שכתב בשיטה מקובצת בב"מ (דף י"ב) בשם הר"ן וז"ל הלכך במציאה חצר א"א לקנות מתורת שליחות ולא מתורת מגו דזכי לנפשיה דלא שייך ביה, וכי תימא אפילו משתמרת כל שאינו עומד בה למה קונה איכא למימר דכל שהיא משתמרת למה שהוא זכות לו כידו היא שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דלקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכת הוא עכ"ל ואם כן גבי חצר מושכר כ"ז לא שייך רק לגבי השוכר אבל לגבי משכיר איך שייך גביה לומר דהוא נותן שם בחצר הא אינו משתמש שם כלל. ובאמת הדבר מבואר בכמה מקומות דמאן דאית ליה זכיה בגוף הדבר כיון דלית ליה זכיה בפירות אינו קונה. ועיין בב"ב (דף נ"א ע"ב) תוד"ה במתנה וברא"ש שם ובגיטין (דף ע"ז ע"ב) שהאריכו בזה, ועיין בשיטה מקובצת ב"מ (דף ק"ב)

ושם בספר קצות החושן סי' שי"ג כתב וז"ל ושם בגמרא רבא אמר אטו ידה מי לא קניא לבעל אלא גיטא וידה באין כאחד ה"נ גיטא וחצירה באין כאחד. א"ל רבינא לרב אשי רבא יד דאשה קא קשיא ליה נהי דקני לי' למעשה ידיה ידה גופה מי קני ליה. א"ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה. ולפי מה שכתב דאזלינן בחצר בתר רשות השתמשות א"כ יד דאשה נהי דידה גופה לא קני ליה הא למעשה ידיה מיהא קני ליה דלא גרע משכורה דהוה לשוכר כו' עכ"ל. ותירץ שם בדוחק. ולא הי"ל למר לדחוקי כולי האי דבפשיטות נראה לענ"ד דהנה אשה אף שמשועבדת להבעל למעשה ידיה, מ"מ הא יכולה לעשות מלאכה שלא יהא לבעל שום טובת הנאה דלא קני ליה לגופה דיהא יכול למחות בידה לעשות מלאכה שאין לו ממנה טובת הנאה. והא באין לה בן פסק בבית שמואל באהע"ז סי' פ' ס"ק י"ז דיכולה להניק בן חברתה ואין הבעל יכול למחות. ואפילו להח"מ שם ס"ק כ"ד שס"ל דיכול למחות היינו בקביעות אבל באקראי אינו יכול למחות, וכן נמי הא דמותר מעשה ידיה לבעלה היינו בנותן לה מעה בכל יום אבל אם אינו נותן לה אז אינה לבעלה. וא"כ פריך שפיר ידה דאשה קא קשיא ליה נהי דקני לה למעשה ידיה ידה גופי' מי קני ליה כלומר נהי דצריכה לעשות לו מלאכה אבל ידה גופה מי קני ליה שיוכל למחות בידה לבלי לעשות שום מעשה שלא יהא לו שום תועלת מזה וא"כ יכולה לעשות תשמיש זה דתקח הגט לעצמה וזה לא נחשב כרשותו אף שמעשה ידיה שלו כיון דגם בלתי רשותו יכולה לעשות עם ידיה כחפצה. אבל עבד הא בלא רשות רבו אינו יכול לעשות כלום כיון דקני ליה לגופי', וכן נמי שוכר חצר כיון דכל תשמישין שלו בודאי אף בזכיה זכי ליה כיון דזה נמי בכלל תשמיש הוא

שוב מצאתי בחי' מהר"ם שיף בגיטין (דף ע"ז ע"ב) בד"ה תוס' ד"ה ידה שכתב כעין זה

וכן יש להוכיח ממה דכתב הט"ז בחו"מ סימן קפ"ט בשם הרשב"ם דסתמא דנפקד מקנה הרשות להמפקיד, ואח"כ אין הנפקיד יכול לקנות את החפץ מן המפקיד מטעם חצר כיון דהשאיל הרשות להמפקיד, ואי נימא דמי שיש לו גוף הדבר הוא יכול לקנות מטעם חצר הא הכא גוף החצר שייך לנפקד ומ"ט לא יזכה לו, א"ו מי שיש לו זכות התשמישים בחצר לו זוכה

ולכאורה קשה מהא דאמרינן בב"ק (דף מ"ט ע"ב) משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ואמאי תקני ליה חצרו כו' והלכתא דלתי' בחצרו דלא