תשובה שלמה - ב קנא

הראשונים דאמרינן דמסתמא בעל משאיל לה מקום, כיון דאינו מיוחד לו עי' בהר"ן, וא"כ משו"ה הוה ספק מגורשת דלמא משאיל לה מקום, אבל אי לאו הכי לא היה אף ספק גירושין

והנה הא שכתב הר"ן דבסתמא משאיל לה מקום יש לעיין בזה, דאי נימא דאי אתו תרווייהו בהדי הדדי שניהם קונים ורק אי משאיל לה חלקו אז יש לספק דלמא מגורשת, הא צריכה קנין לקנות חלקו, כמבואר בחו"מ סימן ר' סעיף ב' בהגה' ועיין מש"כ התוספות בב"ב (דף פ"ה ע"ב) ד"ה כגון ובשיטה מקובצת שם, והנראה בכונתו, דהנה בנפל על המציאה אמרינן בב"מ (דף י') מדנפל גלי דעתי' דלא ניחא לי' דלקני בד"א, והכא נמי כשהיא עומדת בתוך ארבע אמות והבעל נכנס לתוך ד' אמותיה וזרק לה הגט וגלי דעתי' דרוצה שתקנה הגט ותתגרש בו, א"כ אפשר לומר דגלי דעתי' דלא ניחא לי' לקנות הד"א, וא"כ אין לו קנין כלל בהד"א אף לענין מציאה ומכיון דק"ל דגילוי דעתא בגיטין לאו מלתא היא, לכן לא הוה ודאי מגורשת כ"א ספק מגורשת, דהא יש פוסקים דבאומדנא דמוכח מהני גילוי דעת, ומה גם די"ל דהא דגילוי דעתא בגיטין לאו מלתא היא היינו בביטול הגט, אבל לא לקיום הגט

וזכורני שראיתי מדייקים מ"ט לא קתני במתניתין מעבירים אותו כמו דקתני במתניתן דפיאה נפל לו עליה פרס טליתו עליה מעבירין אותו הימנה, ולא קשה כלל, דהתם בפיאה דהעניים יש להם זכות בהפיאה, א"כ כיון שנפל ומונע את העניים לזכות מעבירין אותו הימנה כדי שיזכו העניים. ועוד דהתם צריך לזכות בהפיאה כדין דהא אפילו תשעים ותשע אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעים שאומר כהלכה. וא"כ כשנפל על הפיאה ורוצה לזכות שלא כדין מעבירין אותו והעניים זוכין כדין. אבל במציאה שאין למי זכות בה, למה יעבירו אותו הימנה כל זמן שלא זכה אחר בה, ואם בא אחר וקנה המציאה זכה בה ואין הנופל יכול לעכב

והנה מדברי המפרשים לא משמע כן לכאורה. אך לענ"ד נראה שמדברי הטור והרמ"א מוכרח כן כמו שכתבתי מדכתבו שנים שבאו כאחד כו' שעומדים שניהם כו' ואי נימא דגם כשעומדים שניהם היינו גם שבאו כאחד היה להם למימר שנים שבאו כאחד לתוך ד"א של המציאה או שנפלה אח"כ המציאה תוך ד' אמותיהם קנו שניהם, ולא היה לכתוב כלל או שעומדים שניהם דזה מיותר לגמרי, כיון דהעיקר הוא שצריכין שיבואו ביחד. וע"כ מיירי שבאו ביחד ועומדים שם כשנפלה המציאה א"ו דהך או שעומדים שניהם מיירי גם באופן שלא באו בבת אחת, וגם מסתימת הפוסקים שלא זכרו כלל הא דמאן דקדים שזוכה בהארבע אמות דמזה משמע דלענין מציאה אין בזה נפקותא, ורק לענין גיטין יש נפקותא כמו שכתבתי לעיל

וגם מדברי הרמב"ם בפרק ב' הל' ח' מה' גזילה ואבדה יש לדייק כן. וז"ל וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדו הרי אלו קונים לו ואם הגיע המציאה לתוך ד"א שלו זכה בה. וכן הוא לשון הטור והמחבר בסימן רס"ח. ולכאורה למה כפלו הדברים שאם הגיע המציאה לתוך ד"א שלו זכה בה, הא כבר כתבו שד"א של אדם קונות לו, א"ו דכונתם היא דהתחלת הקנין היא בשעה שיש מה לקנות, וא"כ בתחילה כתבו שד"א קונות לו, היינו כשבא לד"א שהמציאה מונחת שם שאז קונות לו תיכף כשבא, ואם נפלה המציאה אח"כ אז הקנין הוא בשעת נפילת המציאה, ואה"נ אם הם שנים שעומדים שם בשעת נפילת המציאה שניהם זוכים

ובחידושי רעק"א ז"ל בבא מציעא (דף י') כתב וז"ל לכאו' יש להקשות אמאי קתני במתניתין ובא אחר והחזיק ואמאי לא קתני ובא אחר לתוך ד"א וכיון דראשון לא ניחא לי' דליקני ליה ד"א ואין לו זכות בהם ממילא הן קנויות לשני שבא לשם. ותירץ וז"ל ואולי אף דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בקנין ד"א, מ"מ דלענין זה ניחא לי' דלא למקני אחר עכ"ל ותירוצו אינו מובן דעיקר ד"א תקנו חכמים דלא ליתי לאנצויי, ואם לא ניחא ליה דליקני ליה ד"א אמאי יתקנו דלא למקני אחר, ומכ"ש לפי שכבר הוכחתי דעיקר קנין ד"א הוא אם יש מה לקנות, אבל אם אינו קונה החפץ אין כאן כלל קנין ד"א ואיך נאמר דהוה קנין לחצאין שקונה דלא למקני אחר, ואינו קונה לקנות בעצמו

והנראה לענ"ד בזה, דהנה יש לדקדק במתניתן דקתני ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה, למה לו להאריך בלישנא, דהיה לו לומר ובא אחר והחזיק בה זכה בה, וכמו שכתב באמת הטור בסימן רס"ח ואם קדם אחר והגביה קנאה. אלא דנראה בזה דממשנה יתירא אשמעי' דדוקא מי שהחזיק בה זכה בה. אבל אחר שבא בתוך ד"א לא זכה בה. מפני שאין ברור שיכול לקנות עתה בתוך הד"א, מפני שהראשון שנפל יכול לטעון שגם הוא חפץ לקנות בהד"א, ומה שנפל עליה זה הוא מפני שחפץ שלא יקחו המציאה ממנו, או אמתלא אחרת שהיה מוכרח לנפול עליה. אבל לא מפני שלא חפץ לקנות בהד' אמות, וכיון שאין שניהם מוחזקים, אי אפשר לומר שהשני קנה בהד' אמות, וגם להשני אין הדבר ברור שקנה בהד' אמות, כמבואר בתשו' הריב"ש סימן שמ"ה, שכתב דאין ארבע אמות קונות לו שלא מדעתו. ואפשר שגם הוא לא היה בדעתו לקנות בהד"א כ"א בנפילה וכיון שהראשון כבר נפל על המציאה הוא איננו יכול לנפול עוד. ולא ידעינן אם חפץ בבירור לקנות בהד"א ולכן מדייק במתניתן זה שהחזיק בה זכה בה דהוה קנין מבורר והוא המוחזק לכן זכה בה

וראיתי במחנה אפרים הלכות קנין חצר סימן ט"ז שכתב דמדברי הר"ן בנדרים (ל"ד ע"ב) נראה דד"א קונות לאדם אפי' שלא מדעתו שכתב בהא דלא קני לי' ד' אמותיו היינו משום דגלי דעתי' בפירוש דלא ניחא לי' דליקני ד' אמותיו אלא להקדש דגילוי דעתא דלא ניחא ליה מהני, משמע דבסתמא ד"א קונין לו אעפ"י שלא נתכוין לקנות עכ"ל ואין זו הוכחה דאפשר לומר דבסתמא אמרינן דנתכוין לקנות. אבל אי ידעינן דלא נתכוין לקנות אפשר דגם להר"ן לא קנה. וגם מדברי התוס' בב"מ (דף י"א ע"א) ד"ה זכתה שהביא במחנה אפרים, ג"כ אין ראי' דד"א קונות לו שלא מדעתו, דעיקר ראיתם היא דאינו צריך לומר בפירוש דחפץ לקנות ומדר' יוסי ב"ר חנינא שהביאו שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, זה הוא מפני דהוי חצרו מקודם. אבל ד"א שצריך עתה לקנות אפשר דשלא מדעתו אם אינו מתכוין לקנות לא קנה. ועיין בפני יהושע שם בב"מ מש"כ על דברי התוספות בזה

ובזה יש לתרץ גם מה שהקשה הגאון בעל שאגת אריה בספרו גבורות ארי ביומא (דף כ"ב) על רש"י שכתב בהא אומר להם הצביעו שפי' דמעתה מטילין הגורל על כולם. והקשה הגאון הנ"ל ז"ל ואיני יודע מנ"ל לרש"י דמטיל גורל בין כולם דלמא אינו מטיל אלא בין אלו השנים שהיו שוין לבד, אבל כולם כבר אבדו זכותם בשעה שקדמו אלו בד"א עכ"ל. והנה על רש"י ז"ל לא היה לו להקשות דמפני שאומר במתניתין ואם היו שניהם שוין הממונה אומר להם הצביעו. ועל שנים בלבד אי אפשר לעשות פייס באצבעות, כמש"כ בתוס' יו"ט שם. ומזה מוכח דהפייס הוא