תשובה שלמה - ב קמה

אף קודם שהביא שתי שערות רמיא עלי' איסורא ולא הויא בת אחת כשהביא שתי שערות. ועלה בדעתי לדון בדבר החדש דהנה ברמב"ם פרק ו' הל' ח' מהל' ביאת מקדש כתב הכותי הרי הוא כבן נכר שנאמר כל בן נכר ערל לב וערל בשר לפיכך ערל שעבד חלל עבודתו ולוקה כזר שעבד אבל אינו חייב מיתה עכ"ל. כן היא גירסת הכ"מ ויע"ש דהוא מדברי קבלה, ושם כתב נמי, הזר שעבד בטומאה כו' אינו חייב רק משום זרות וע"ש בפ"ט מהל' ביאת מקדש. ומדוע לא כייל נמי ערל בהדי אינך שאינו חייב רק משום זרות ולא משום ערל, לכן רציתי לומר דערל זר אינו חייב משום זרות, דאינו חייב משום זרות אלא היכא דהכהן יכול להקריב, אבל היכי דגם הכהן כיוצא בו אסור לא שייך לאסור משום זרות. ולכן זר שעבד בטומאה כיון דהכהן היה לו שעת הכושר, ואף דעתה ניטמא מ"מ לא שייך למימר דכהן כיוצא בו דזר. דזר כבר חייל עליה זרות קודם שנטמא. אבל ערל דלא היה לו שעת הכושר בשום פעם לא שייך לאסור משום זרות כיון דהכהן כיוצא בו אסור אלא משום ערל. והנ"מ גבי כהן אמרינן בפרק קמא דתולין דרק משהביא שתי שערות כשר לעבודה, ואז חייל נמי גבי ישראל איסור זרות דקודם לכן לא שייך לאסור משום זרות דהא גם כהן כיוצא בו אסור. ואיסור שבת נמי תליא בהבאת שערות דהא גבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וקטן לית ליה מחשבה. ולכן שפיר בהבאת שתי שערות הוי להו איסור בת אחת, וכל זה דוחק, וגם דלפי זה יש להקשות הא קאמר שם נמי דטומאה ובעל מום בהדי הדדי קאתיין, והנה אף דקודם שהביא שתי שערות לא שייך למיחייב משום טומאה, משום דאף כהן טהור אינו יכול להקריב אך מ"מ הא עכ"פ כשהביא שתי שערות חייל עליה טומאה ובע"מ בהדי הדדי והתם הא גם גבי כהן לא היה לו שעת הכושר בשום פעם, וא"א למיחייב אהני ומשום זרות, ואם כי י"ל דזרות לא קאי אהני, אך מה נעשה ביום שידובר ממה שכתבו התוס' בזבחים (דף מ"ה ע"ב) ד"ה אבל העצים והלבונה והקטורת אין בהם משום טומאה וא"ת מאי איריא משום דאין נאכלים תיפוק ליה דאין איסור טומאה חל עליהן דהא יש בהן מעילה כו'. ועוד י"ל דמשכחת לה בבת אחת כגון שהביא שתי שערות אחר כך דהוה ליה בת אחת כדאשכחן ביבמות (פרק ד' אחין). וקשה קצת הא דאמר בפרק דם שחיטה למאן דאמר אין איסור חל על איסור כל חלב מאי עביד ליה ומוקי לה בולדות קדשים לוקמן בהביא שתי שערות אח"כ דהוה ליה בת אחת כו' עכ"ל. והתם איך הוה בת אחת כיון דאיסורא רמיא עליה, ואיך נאמר דהוה בת אחת כשהביא ב' שערות אח"ז

והנראה לענ"ד ביישוב הקושיות עפ"י מה שכתבו התוס' בשבועות (דף כ"א ע"ב) ד"ה כר' שמעון ס"ל ור' יוחנן דאית ליה חצי שיעור אסור מהת' אתי שפיר כרבנן דבחצי שיעור ליכא מלקות אלא איסור בעלמא כו' וע"ש בדף (כ"ב ע"ב) תוד"ה והיתרא דמשתבע, ושם בדף (כ"ג ע"ב) תוד"ה דמוקי כו' וא"ת לימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ש משום דר' יוחנן סבר חצי שיעור אסור מהת' ובכל שהו נמי מושבע ועומד מוא. וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד הוא כדפר"ל, אע"ג דאין איסור לאו חייל אאיסור עשה כו' מכל מקום חצי שיעור דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשוב מושבע ועומד כו' עכ"ל. וא"כ אפשר לומר הכ"נ גבי קטן ליכא אלא איסור גרידא וכיון דאין נענש על איסורו, א"כ כשבא לכלל עונשים חיילי בהדי הדדי. ויש לעיין בתוס' יבמות (דף ל"ג ע"א) ד"ה אלא מליקה דכתבו וז"ל מ"מ איסור איכא עד שיזרוק הילכך לא חייל איסור נבלה עד אחר זריקה יע"ש

אלא דלפ"ז קשה לי דבשבועות (דף כ"ב ע"ב) איתא ואמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים כו' מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וא"א ואלו הן טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביום הכיפורים. ר' מאיר אומר אף אם היתה שבת והוציאו חייב אמרו לו אינו מן השם, ואם איתא משכחת לה ה' כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו'. ולפ"ז בלא הך דרבא תקשה ליה הא משכחת לה ה' דכשמגיע לעונת נדרים אמר שבועה שלא אוכל חלב, וכשהביא שתי שערות חיילי עלי בהדי הדדי כיון דעד עתה לא היו עליו כי אם איסורא בעלמא, ואולי דרוצה למיתני רבותא קצת בהך דחיילי איסור על איסור אבל איסור בת אחת לא חשיב ליה רבותא. עכ"פ מכל הנך דלעיל משמע דאף לגבי קטן איסורא איכא. ומה גם לפי גירסת הכסף משנה בפרק ט' מהל' טומאת מת, דגרס מלבד באיסר כרת דגם מהת' ספק אסור, והכא הא מיירי באיסור כרת ואף להרמב"ם לא קשה, באופן שמה שרצה הש"ש להוכיח דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' ודלא מהרי"ט ופר"ח ובעניי איני רואה שום הוכחה מזה

והנה לפ"ז כיון שנסתרו דברי השב שמעתתא אם כן שוב תקשה אם כדברי כת"ר בפשט דברי התוס' בחולין אמאי נקטו ושמא קסבר דהוי התראה הא ע"כ ודאי מוכח דהוי התראה, די"ל דהנה באמת א"ז בנו"ב קמא אהע"ז סימן ו' כתב וז"ל ועל גוף דברי התוס' אני תמה דהיכן נזכר בדברי רב שחייב מלקות, והאיכא למימר דאוכל חלב בשוגג מיירי ופלוגתייהו לענין אם חייב החטאת דרב סבר שהוא גדול למפרע וחייב אח"כ קרבן על החלב שאכל למפרע ושמואל סבר קטן היה באותה שעה וקטן לאו בר חיוב קרבן הוא, ותדע שכן הוא שהרי דקדקו לאחוז בפלוגתא זו אכל חלב ולא נקטו חייבי לאוין גרידא או חייבי מיתות ב"ד א"ו דפלוגתתם אינה לענין מלקות עכ"ל והנה גם אם נאמר דלענין קרבן פליגי אמאי נקטו חלב הול"ל עבר עבירה סתם, אלא דכבר כתבו התוספות בחולין (דף ה' ע"ב) ד"ה מעם הארץ כו' כדאשכחן שכולל כל החטאות בחטאת חלב עכ"ל וא"כ יותר סברא לומר דההיא דיבמות מיירי לענין קרבן, ואין להוכיח מזה מידי לענין התראה. ולכך נקטו לשון ושמא קסבר וכמש"כ גם כת"ר

והנה לפ"ז תקשה אהא דהקשו התו' בחולין (דף י"א) ד"ה וכי תימא מקשינן דנילף מרוצח גופיה דאזלינן בתר רובא דדילמא הרוצח הוא טריפה וטריפה שהרג את הנפש פטור עכ"ל. וא"כ לפי מה שכתבתי לעיל היה להם לתרץ דחובשין אותו ויהרג אז כשיתודע דאינו טריפה והכא אינו התראת ספק דהא מעשה החיוב עשה בודאי וקעבר בלא שום ספק אהתראת העדים, ורק דהספק הוא אם הוא בר עונשין בזה א"כ נימא איגלאי מילתא דבר עונשין הוא וכמ"ש לעיל, ואם לאחר גמר דין אפשר דאין חובשין משום עינוי הדין, מ"מ קודם גמ"ד אפשר דחובשין אותו, אלא די"ל דבהא דרב כהנא ליכא למימר דחובשין דדילמא סבר טריפה חיה, אך לרבינא דאמר דאתיא מעדים זוממין ועלי' הקשו התוס' שפיר דחובשין אותו משום דאמרי' בחולין (דף נ"ח ע"א) רבינא לא סבר כדרב אחא בר יעקב דאמר שם בדף (נ"ז ע"ב) אמר ראב"י הלכה טריפה יולדת ומשבחת אם כן ס"ל גם כן דטריפה אינה חיה ולדידי' הקשו שפיר דחובשין אותו: