תשובה שלמה - ב קמד

יעבור. ושפיר תירץ נמי המהרש"א בקידושין (דף י') דא"ל דלכי גדלה דינינן לי' דהא בקטנותה הוה התראת ספק, דאכתי בעת ההתראה אינו יודע שעובר ועושה מעשה החיוב שמתרין עליו דהא הם התרו בו אל תבעל אותה דאשת איש היא והבועל א"א בחנק, מי יודע דא"א היא דלמא איילונית היא וקידושיה לאו קידושין וא"כ ספק הוא אם עושה מעשה החיוב שמתרין עליו, וכן נמי קאמר רבא דבקדשים שחיטת אותו ואת בנו בשעת שחיטה הוה ה"ס דלמא לא יזרק הדם. וכך הוא כל ה"ס שבש"ס, אך התוס' בחולין שפיר הקשו דחובשין אותו לידע אם טריפה הוא דהתם בעדים זוממין קמשתעי דאליבא דאמת עדים זוממין לא צריכי התראה ולא שייך למימר ה"ס, ומההיא דכתובות (דף ט"ו) לא קשה נמי דכבר כתבתי דהתם למאן דס"ל התראת ספק שמיה התראה כ"כ דכיון שאינו יודע את מי יכה שפיר אמרינן דספק נפשות להקל, וכמו שהאריך בשיטה מקובצת שם, כללא דמילתא דלענ"ד הא דכתבו התוספות ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דוקא בכה"ג אמרינן הכי דבשעת התראה התרו בו אל תאכל חלב דהאוכל חלב מחויב מלקות, והוא הא ע"כ עשה כל מעשה החיוב ואח"כ כשידעינן כשגדול היה לקי. אבל בכל דוכתי לא אמרי' אגלאי מילתא למפרע גבי התראת ספק, היינו דהתראת ספק הוה אם הספק הוא בהמעשה שעשה אם עשה כל המעשה אי לא, אבל אם יש ספק בהעושה עלה אמרינן איגלאי מילתא למפרע

שוב נתישבתי דגם מתוס' גיטין (דף ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' לא משמע כדברי כת"ר שכתבו שם הקשה רבינו שמואל דא"כ איך תתחייב כל אשה שמזנה מיתה הא הוי ה"ס דלמא יבטל הבעל אח"ז הגט ונמצא שאינה א"א למפרע, והא התם חזינן דע"י שלא שמע להתראה עשה איסור, וכן גמי מאי דמייתי שם התוס' מנזיר שאמרו אל תשתה דלהוי התראת ספק דלמא יתשיל על נזירותו, הא התם נמי ע"י שלא שמע להתראה עשה האיסור ומאי טעמא נחשב להתראת ספק א"ו דלא כדברי כת"ר, ולמה שכתבתי כ"ז ניחא, דהא התם נמי הוה ספק אם עובר על ההתראה מה שמתרים בו העדים, והם אומרים לו אל תבעלנה דא"א היא והבועל א"א בחנק ומי יודע דאשת איש היא, דלמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו ונמצא שאינה א"א למפרע, וכן נמי גבי נזיר מתרים לו העדים אל תשתה יין דנזיר אתה, ומי יודע דנזיר הוא ועובר על דבריהם דלמא יתשל על נזירותו ונמצא שאינו נזיר למפרע, ואם כן אינו עובר בודאי על ההתראה לכן חשיב ה"ס

ובזה יהא ניחא נמי מאי דיש להקשות בהא דק"ל דהמכה את עבדו ומת אם מת תוך יום מעת לעת נהרג עליו דאם עמד יומים אעפ"י שיודעים בבירור שמת מחמת מכה זאת שוב אינו נהרג עליו. ועיין ברמב"ם הלכות רוצח פרק ב' הל' י"ב ז"ל מה בין עבדו לעבד אחרים שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואח"כ מת אינו נהרג עליו אעפ"י שמת מחמת המכה שנאמר לא יקום כי כספו הוא ומהו יום או יומים יום שהוא כיומים שהוא מעת לעת עכ"ל ולפ"ז תקשה הא הוי התראת ספק דהא אף אם בשעת הכאה הכהו הכאה שיש בה כדי להמית, הא אפשר שיחיה עוד כ"ד שעות ושוב אינו חייב, א"ו דהוה כמו שכתבתי לעיל דהא לא נחשב להתראת ספק דהכי נמי הא בשעת התראה עובר על כל דברי העדים דהם אומרים לו אל תהרגנו דההרוג אדם חייב מיתה, והוא הא עבר על דבריהם והרג אדם רק דאם יעמוד כ"ד שעות אז הוא איננו בר עונשין מגזירת הכתוב, אבל עכ"פ עבר על ההתראה בודאי, ולכן כשנתודע שלא עמד כ"ד שעות אגלאי מילתא למפרע דחייב

והנה כת"ר קא קשיא לי' דלפי סברתו דגם באם מספקינן אם טרפה או לאו טריפה הרג ג"כ אמרינן דאיגלאי מילתא למפרע בזה שבדקינן ליה דלא טריפה הרג, דא"כ אמאי נקטו התוס' בחולין (דף י"א) לשון ושמא קסבר דשמה התראה הא ודאי דהכי הוה, ותירץ כת"ר משום דלא פסיקא להו להתוס' דמיירי שם ביבמות במלקות דלמא מיירי בשוגג לענין קרבן דאינו ענין כלל לענין התראה וכמש"כ בספר שב שמעתתא, אגב אמינא לי' אנא שדברי השב שמעתתא אינן נוחין לי, דכתב דלהרמב"ם דס"ל ספק מותר מן התורה א"כ היכי משכחת לה למלקות כיון דעכשו ספק הוא ומותר לאכול חלב מן התורה וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ איגלאי מלתא שהיה גדול למפרע כיון דבדין אכל חלב למה ילקה עכ"ל, דמאי האי שכתב דמותר לאכול חלב מן התורה וזכאי ורשאי באכילתו א"כ נהי דאח"כ אגלאי מלתא דהיה גדול כיון דבדין אכל למה ילקה, ולדידי צ"ע רב בזה אם קטן מותר לאכול חלב מהת' או אם איסורא רמיא עליה אלא דאינו בר עונשין. והרמב"ם פרק י"ז מהל' מאכלות אסורות כתב קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות כו' לפי שאינו בן דעת. משמע דרק מפני שאינו בן דעת, אבל איסורא רמיא עליה, והרמב"ם פרק י"א הל' ו' מהל' שכירות כתב אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל שכרו ובהשגות הראב"ד אין הדעת מסכמת לזה שנמסור שבועה לקטן. ועי' שם במל"מ שכתב מ"ש ה"ה דכשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אעפ"י שאינו בן עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש כו' דבר תימא הוא למסור שבועה לקטן כו' וזה כיון שאינו יודע חומר השבועה הו"ל דאילו נמסר לשבועת שוא, והרי רבינו ז"ל בפרק ה' מהל' טוען כתב שאין מוסרים שבועה לקטן כלל כו' עכ"ל. מזה נמי משמע דאיסורא מיהא איכא לקטן, ומפורש כתב הפרי מגדים באו"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות ג' דל"ת קטן חייב אלא דאינו בר דיעה. ובספר תבואת שור סימן א' ס"ק מ"ט הביא ראי' מסנהדרין (דף נ"ה ע"ב) דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא כו' נשמע דקטן עשה איסור אם עבר על המוזהר בתורה. ובראיה זאת כבר הקדימו במגן אברהם באו"ח סימן שמ"ג ס"ק ד'. והנה בכתבי מהרא"י סי' ס"ב כתב דלמאן דאין ב"ד מצווין להפרישו אין על הקטן שום עונש מה שעשה בקטנותו, גם בפמ"ג שם בפתיחה לאו"ח כתב דלהרמב"ם ז"ל להלכה מן התורה ואפי' להאכילו בידים, ומוכרח דמהת' ליכא שום איסור גבי קטן. הן כי דברי הפמ"ג בזה בזה לא מוכרחים הם ועוד דא"כ תקשה מהך דסנהדרין מהראי' שהביא התבואות שור. וגם קשה לי ע"ז מהא דמבואר ברמב"ם גופיה בפרק ט' הל' ג' מהלכות שגגות בן ט' שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן ויראה לי שאינו מביא קרבן עד שיגדול ויהיה בן דעת עכ"ל וכ"כ בפרק ג' מהל' איסורי ביאה וע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ שם. ומבואר מזה דקטן איסורא רמיא עליה דאל"כ קרבן אמאי מחייב. וביור"ד סימן א' כתב הש"ך בס"ק כ"ג בזה"ל אבל ודאי דקטן מצוה שהרי אסור לו לאכל בלא שחיטה עכ"ל ויעי' במש"כ אא"ז בנו"ב מה"ת חלק או"ח סימן א'

וביבמות (דף ל"ג ע"א) איתא, והכא מאי איסור בת אחת איכא הכא זר ששמש בשבת כגון דאייתי שתי שערות בשבת דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי בעל מום נמי כגון דאייתי שתי שערות ואיטמי לי' דהויא לי בעל מום וטומאה בהדי הדדי כו', דמאי האי דקאמר דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי אי נימא דקטן איסורא רמיא עליה, א"כ