תשובה שלמה - ב קמג

התראה כלל, והר"ר אליעזר מגרמיזא פי' כו' ומאריך שם הרבה גם בשם הרשב"א ושיטה ישינה ובשם תלמידי הרשב"א ז"ל, אך מדבריהם משמע רק למאן דס"ל התראת ספק שמה התראה איצטריך הא דספק נפשות להקל ולא כמו שכתב כת"ר דלכ"ע הוי הכי

והנה לפי דברי כת"ר היה אפשר לתרץ דברי רש"י ז"ל דבשבועות (דף ל"ז) אמרינן רב אחא בר הונא כו' פגע בהוא רב כהנא אמר להו הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו וכתב רש"י שם וגבי שבועת העדות אע"ג דחייב נמי מזיד כשוגג ליכא למיבעי הך בעיא משום דאין התראה בשבועת העדות דמי יודע שהם יודעים לו עדות ויכול להתרות בו עכ"ל. והתוס' שם בד"ה הזיד הקשו ואין נראה דלא חשיב ספק כיון דלמותרה אין ספק דהא בעדים זוממין אי הוו צריכי התראה הוה מתרינן בהו אע"ג דהמתרין בהם אין יודעים אם הם משקרין והא דלא בעי הך בעיא בשבועת העדות משום דאי אפשר לידע לעולם אם הם מזידין שיכולים לומר שכחנו עכ"ל דלפ"ז תקשה הא שם בחולין (דף י"א) רב כהנא קאמר לה אתיא מהורג את הנפש כו' ועלה כתבו התוס' ושמא קסבר שמיה התראה, ותינח לדידהו מצי סבר שמיה התראה אבל לרש"י דמשו"ה לא בעי על שבועת העדות משום דהוי התראת ספק, א"כ ס"ל לרב כהנא דהתראת ספק לאו שמיה התראה, וקושית התוס' שם בחולין במאי מתרץ. ואי הוי אמרינן כמו שכתב כת"ר דכונתם דמשום דאגלאי מילתא למפרע לכ"ע שמיה התראה הוה ניחא גם לרש"י ז"ל דאפשר דבעלמא ס"ל דה"ס לאו שמיה התראה, אלא דבלא זה נמי לא תקשה דגם בפסחים (דף ס"ג ע"ב) תוד"ה התראת ספק הקשו על רש"י ג"כ וכתבו לבסוף ולשון הקונטרס נמי יש ליישב דה"ק כיון דאנן לא הוה ידעינן לאו התראה היא שיכול המותרה להכחישנו ולומר שוגג הייתי עכ"ל. א"כ הכא נמי גבי שבועות העדות אפשר נמי דכונתו כמש"כ התוס' ורב כהנא מצי סבר שפיר דהתראת ספק שמיה התראה

ובסוף דבריו כתב כת"ר וז"ל ואל יקשה מה דדייק בסנהדרין דהולכין בד"נ בתר רובא מהא דתניא בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום א"א ואם בא עליה אחד מכל עריות מומתין על ידה ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדשה אלא לאו דאזלינן בת"ר ורוב נשים לאו איילונית הן ואם נימא כסברת התוס' ביבמות הנ"ל למה לא נימא דתנן וחייבין משום א"א היינו כשנמתין אח"כ ונראה שהיא אינה איילונית אז נחייב הבא עליה ומצד התראה אין כאן חסרון דהיכי דאגלאי למפרע לכולי עלמא הוה התראה, וכעין זה הקשו בתוס' חולין כו' די"ל דא"כ למה תנא כלל וחייבין עליה משום א"א כיון דכבר תנא דביאתה ביאה דמתקדשת בביאה ולכמה דברים דחשיב התם ושפיר ידעינן דחייבין על ביאתה כיון שהיא א"א, אע"כ היא גופה אתי לאשמעינן דהבועל חייב מיתה מיד שבא עליה ולא חיישינן שמא היא איילונית דהולכין בדיני נפשות בתר רוב עכ"ל כת"ר, דלפ"ז שוב תקשה אמאי דמסיק שם מאי חייב עליה דקתני קרבן כו' אלא הב"ע דקבלה עלויה, דאם כן תקשה למה תנא כלל וחייבין עליה משום א"א. אלא שדבר זה באמת כבר הקשו התוס' שם בסנהדרין (דף נ"ה ע"ב) תוד"ה וחייבין וביבמות (דף נ"ז ע"ב) תוד"ה וחייבין ובקידושין (דף י' ע"א) ותירצו שם לפי שיטתם. וקושית כת"ר הקשה אותה כבר המהרש"א שם ובקידושין דף י') בתוס' ד"ה וחייבין בא"ד וז"ל אבל אין להקשות לפי מה שכתבו שם התוס' דה"ק התם דלא הוה זבינא זביני וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזור הכסף כו' בגדולתה א"כ מאי פריך בפרק בן סורר אפשר דלמא בזינתה בקטנותה חייבים עליה משום אשת איש אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה איילונית די"ל דמכל מקום בקטנותה הוה התראת ספק ואיכא למ"ד דלא שמיה התראה עכ"ל. וא"כ תקשה כקושית כת"ר, דהא מתוס' יבמות משמע דהיכי דאגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ספק, והנה עיקר קושית כת"ר כבר נשמעה בין החיים במשנה למלך פרק ט"ז מהל' סנהדרין, והביאו אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן ו', וכתב בסוף דבריו על המל"מ דבריו אינם מוכרחים ויש לחלק בין הפרקים גם בלא"ה דברי התוס' ביבמות הם כהלכתא בלא טעמא עכ"ל שם. ולענ"ד נראה דלא קשה מידי וכל הקושיות בחדא מחתא מתורצין ודברי התוס' לפי ענ"ד מיושבין שפיר מילתא בטעמא, וכיון דגם אא"ז כתב שם על דברי המל"מ דיש לחלק, אמינא ברשות קא עבידנא ואמינא בה טעמא בע"ה

ואומר אני דלענ"ד דכל היכי דאיכא לספוקי בשעת התראה אם יעשה האיסור שמתרין עליו העדים אז הוי התראת ספק, אף דאח"כ בודאי עבר לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע דהוה התראה דכל עיקר התראת ספק הוי היכא דבשעת התראה לא ידעינן בודאי אם יעבור ואח"כ עשה האיסור בודאי, דאל"כ לא שייך לומר ה"ס לא שמיה התראה ופטור אם לא עשה האיסור בודאי וכמש"כ התוס' בזבחים שהבאתי לעיל. והא דכתבו התוס' ביבמות דאגלאי מילתא למפרע דהוא גדול. והתם שאני, דהנה עיקר התראה הוא צריך שיעבור בודאי על דברי העדים מה שמתרין בו ואם הוה ספק אם עובר על התראתם אז מקרי ה"ס, אבל הכא בעת התראה העדים מתרים בו אל תאכל חלב, והוא אכל, הא קעבר בודאי על מה שהתרו בו העדים, רק דהוה ספק אם הוא בר עונשים אם לא, ואטו גם אם אינו בר עונשים לא קעבר על ההתראה בודאי הא התרו בו אל תאכל חלב והוא עבר בודאי ואכל, ולכן כשנתודע אח"כ שהיה גדול אמרי' אגלאי מילתא למפרע דהיה גדול בשעת אכילה ואז היתה התראת ודאי, דהא בודאי עבר אז על התראת העדים ולכן לוקה, וקשיא להו להתוס' רק מהכה את זה וחזר והכה את זה דהתם כשמתרין בו על השני עכ"פ ע"כ ידעינן דממ"נ עבר על התראת העדים, דהם התרו בו אל תכנו דאביך הוא, והוא באחת מן ההתראות ע"כ עבר והכה את אביו ומ"ט לא נהרג, ותרצו דבהכה את זה כו' אכתי לא ידעינן בבירור על איזה התראה עבר, משו"ה מיקרי התראת ספק, משא"כ באכל חלב דהתם בתחילה עבר על ההתראה בודאי, רק דאז לא הוה ידעינן אם הוא בר עונשין, לכן כשנדע שהוא בר עונשין שפיר איגלאי מילתא למפרע דבר עונשין הוא, כל זה נלענ"ד בביאור דברי התוס' ביבמות, ומדוקדקים הדברים האלה בתוס' היטב

וכיון דאתינן להא מתורצים כל הקושיות, דבחולין (דף י"א) שפיר הקשו התוס' אף דבדקינן ליה הא הוי התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא, כיון דבעת התראה מסופקין אם עובר הוא על התראת העדים, דהם אומרים לא אל תהרוג אותו דמחויבים מיתה על הריגתו ומי יודע דהאמת הוא דהוא אדם שלם דמחויבים מיתה עליו דילמא טריפה הוא, ולא קעבר על התראת העדים דגברא קטילא קטל, וכן נמי ממה שהקשה המשנה למלך מדברי התוס' בנדה (דף מ"ו) התם נמי הא כשאכלו אחרים ועדים מתרים בהם אל תאכלו, אכתי מי יודע שעוברים על התראת העדים דהא אינו עושה בודאי מעשה החיוב שמתרין עליו דדלמא איננו עוד מופלא הסמוך לאיש ונדרו אינו נדר. ולא אכלו באיסור כלל וכן נמי גבי נותר ושבועה שלא אוכל ככר זה היום, נמי הוי התראת ספק דהא בעת התראה אינו בבירור שיעבור על מעשה החיוב ועל התראת העדים מה שהם מתרין שלא