תשובה שלמה - ב קלה

ולפום ריהטא עלה בדעתי דאם נאמר דהגירסא שם ברמב"ם סנהדרי גדולה היא הנכונה, י"ל דבסנהדרי קטנה כיון שעשו שלא כדין שלא פתחו בזכות ולכן אין דנים שוב הם אותו כ"א ב"ד אחר של כ"ג, אבל בהנך שרק ב"ד הגדול דן אותם א"א לומר דב"ד אחר ידין אותו ובזה יש לכוין בדברי המענ"ח שהביא כת"ר במכתבו לתרץ הסמ"ג מקושית בעל מל"מ דאם התחיל המופלא א"כ א"א תו לדון אותו באותו ב"ד אלא בב"ד אתר ושם יתחילו מן הצד, ובזה סרו תלונותו של כת"ר

במש"כ לדחות מה שהקשיתי על דבריו מספר המצות ומס' החינוך שעד הרואה לא נעשה דיין בדי"נ ואפילו היו הרואים ב"ד הגדול והרי אדרבא ב"ד הגדול יותר מסתבר שלא ידונוהו שלא מצו למיחזי לי' זכותא ואין הוספה עליהם. וכתב ע"ז כת"ר הנה אפשר להסביר עפ"י דברי הרדב"ז שהביא כת"ר לשונו שכתב לפי גירסתו בהרמב"ם סנהדרי גדולה שפתחו כו' וז"ל ולפיכך אני סובר דלרבותא נקט סנהדרי גדולה. דסד"א אין אחר דבריהם כלום ואי לאו דקים להו דבר קטלא הוא לא היו פותחים כולם לחובה וקטלינן לי' קמ"ל דפוטרים אותו מיד דתו לא חזו לי' זכותא עכ"ל. יסלח נא לי כת"ר אם אומר שכנראה הוא מקרב בשעת הנאתו ומרחיק בעת שיעלה לו לרצון. ובאמת גם לדברי רדב"ז דאי נימא דאין נפקותא בין ב"ד של כ"ג לב"ד הגדול שפיר י"ל פי' האפילו לפי דברי הרדב"ז, אבל אי נימא דבב"ד של כ"ג אי לא חזו זכותא יכולין להוסיף ובב"ד הגדול פוטרין לגמרי האם יעלה על הדעת לומר אפילו ב"ד הגדול שהלא בודאי ב"ד הגדול לא ידונוהו כיון שאי אפשר תו לתקן בשום פנים, ובזה נדחה גם תירוצו השני שכתב וז"ל ואולי האפילו הוא באופן הזה דהא בדיני ממונות א"צ לילך להעיד לפני ב"ד הקטן ממנו וסד"א שישפטוהו הם, קמ"ל דזה אסור וממילא יוכרחו ללכת להעיד משום דאין חכמה ואין תבונה נגד ה' כל מקום כו' עכ"ל. ולפי מש"כ א"א לומר כן דלו יהא נמי דלהב"ד הגדול יש רבותא משום דבדיני ממונות א"צ להעיד לפני ב"ד קטן, אבל הא לב"ד של כ"ג איכא רבותא נמי, כיון דאפשר להוסיף סד"א דהם ידינוהו, א"ו דאם בב"ד של כ"ג שייך האי טעמא דכתב כת"ר לא מסתבר כלל לנקוט הך אפילו ועוד התם הרבותא הא שאפילו ב"ד הגדול לא ידינוהו בעצמם ולפי דברי כת"ר היה הרבותא מה שצריכים להעיד לפני ב"ד אחר

במה שכתבתי לחלק בין הך דר"ה (דף כ"ו) ובין דברי רב כהנה מתמה כת"ר, ואולי לא פרשתי כונתי ואפרש קצת. הנה מדברי כת"ר שכתב וז"ל בכל ענין פתיחת זכות הוא אם לא קטלת לא תדחל וכשלא אמרו חמש תיבות הללו לא אפשר שימצאו לו זכות וכשראו בעצמם שהרג את הנפש ימצאו לו זכות אמתמהה עכ"ל, נראה מזה שחושב שהך דינא דר"כ שאמר סנהדרין שראו כולם לחובה הוא שלא אמרו הא דאם לא קטלת לא תדחל, ובאמת אין הדבר כן, דהא דצריכים לומר אם לא קטלת לא תדתל זהו ענין אחר, דזהו גזרת הכתוב שצריכים לומר לו הכי אבל אפשר דאם לא אמרו הני כל חמש תיבות אין זה מעכב ופתיחת חוב דקאמר רב כהנא היינו שלא השתדלו למצא לו זכות בדינו כדי לנקותו, שדבר זה מחויבים הם לחפש אף על צד היותר רחוק ואף שאין גומרין דינו בחיפוש זכות שאינה אמיתות, אבל מ"מ מחויבים הם לחפש אחר כל זכות אף שאינו אמיתי שמתוך זה אפשר שיגיעו לזכות אמיתי, וכמש"כ רש"י בסנהדרין (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא שנו אלא בשעת מו"מ דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה, וז"ל הרמב"ם בריש פרק ט' מהל' סנהדרין, סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולם חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו כו' עכ"ל. מזה נראה ברור דדינו של רב כהנא אינו בשביל שלא אמרו הני חמש תיבות אי לא קטלת לא תדחל רק משום שלא חפשו אחר שום זכות רק מה שאמרו תיכף חייב. ומצאתי מפורש בספר מ"ת מצוה ע"ז וז"ל והנה ד"ז אינו ענין לדין שכתב דמצוה להתחיל בד"נ לזכות דהיינו אי לא קטלת ונאמר דאי לא אמרו כן פטור, ז"א דאין טעם לזה רק הוא דין בפ"ע עכ"ל. והיינו מפורש כמש"כ. והנה פלוגתת ר' טרפון ור' עקיבא בר"ה (דף כ"ו) היא בסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש ולכאורה יש להבין למה לא פליגי סתמא בסנהדרין שראו אחד שעובר עבירה שחייבין מיתה ומ"ש רוצח דנקטו, אלא משום דברוצח צריך אומדנא כמבואר ברמב"ם פרק ג' מהל' רוצח ושמירת נפש דאף שבודאי הרגו מכל מקום יש לימוד זכות הרבה, שצריכים אומד לשער כח האבן או האגרוף וכח המכה והמוכה. ולפ"ז בדינו של ר"כ שכבר ישבו ועיינו בדינו ואמרו תיכף בהחלט שהוא חייב וכמו שכתב הרמב"ם, ולא חפשו אחר זכות אף באופן רחוק אם כן הרי חזינן דכבר לא חפשו זכות ואם כן ודאי דתו לא חזי' לי' זכות אמיתית דכיון דבאמת חייבוהו תיכף א"כ נראה דאין לו זכות אמיתית, רק דמ"מ אפשר דאילו חפשו אחר זכות רחוק מזה היו באים לזכות אמיתית ואם חזינן שלא חפשו כבר זכות שאינה אמיתית בודאי ששוב לא ימצאו לו מחר זכות גמור, דלאחר הלנת דין מסתברא דאין להם לחפש אתר זכות שוא כ"א אחר זכות אמת. אבל בפלוגתת ר"ט ור' עקיבא שעדיין לא עיינו בדין, רק מכיון שצריכים להפך בזכות לקיים והצילו העדה ואף על צד היותר רחוק ואף שראו שהרג מכל מקום אפשר לימוד זכות על פי דרך רחוק כמש"כ לעיל. ואפשר שיקיימו הסנהדרין מצות והצילו העדה ואף על צד היותר רחוק בתחילת דין ויחפשו לו אחר זכות אף שאינו אמיתי, ואף שאחר כך יחזרו בהם שיראו שאין לו זכות גמור ויחייבוהו מ"מ בתחילת דין יקיימו מצות לימוד זכות. אך כיון דהם בעצמם חזיוה דקטל אם כן ננעלו מהם הרבה שערי לימוד זכות כמו שאם לא ראו בעצמם שאפשר יותר לימוד הזכות כשלא ראו בעצמם רק עדים מעידים לפניהם שאפשר לחפש זכות אף בהגדת עדים בהכחשתם או בענין אחר, ועוד אם חזיוה דקטל נפשה מתוך שיחם לבבם לא יחפצו לחפש זכות עליו וזהו לא מצי חזי לי זכותא, היינו שאינם יכולים. אבל אין זה בבירור שלא יחפשו אחר זכות רחוק

ומ"ש לדחות מה שכתבתי לפשוט ספיקו אם שייך ובערת הרע בשאר עברות מלבד ג"ע ושפ"ד מהא דבספרי דרש הפסוק על מדיח עשה ול"ת, וכתב כת"ר לדחות דמדיח חמור, הא בספרי קאמר בער עושי רעות משמע סתם כל רעות צריכים לבער, ומש"כ לפשוט מתוס' סנהדרין (דף פ"א), וכתב כת"ר דהתוס' כתבו כן אליבא דר"ט. לענ"ד זה אינו דא"כ בלא בלא ובערת הרע היו דנים אותו והתוס' קאמרי מפו' משום ובערת הרע, ומש"כ א"כ בענין שלפנינו דבלא"ה הוא מומת אם כי במיתה קלה מה שייך בזה ובערת הרע הכי מי שימות על ידי חנק לא יבוער מן העולם עכ"ל. בהא אפשר לומר דהא כל אדם הוא עומד למות ומכ"ש טריפה, אך ובערת הרע שייך לקרב מיתתו וה"נ אפשר ברוצח שהרג ואמדו למיתה שגומר' דין הרוצח וחובשין אתו עד שימות הנהרג ובין כך עבר בחמורה, א"כ משום ובערת הרע הורגין אותו בחמורה תיכף דזה דינו כטריפה, וכן נמי גבי זקן ממרא דמשמרין אותו עד הרגל ומיתתו בחנק וכמו שפסק כן הרמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים ואם כן גברא קטילא הוא, ואח"כ קודם הרגל עבר בחמורה שדנין אותו