תשובה שלמה - ב קלד

ומה שכתב אם התרו על חובר חבר למיתה, ופלוגתא היא בסנהדרין (דף ס"ה ע"א) והסנהדרין נחלקו בהדין אם הוא במיתה או בלאו א"כ אף אם יסכימו אח"כ שחייב מיתה בכה"ג, מ"מ לכתחילה טרם שפסקו הדין עפ"י רוב מה מועיל התראתם דהרי קודם שנפסק הדין לא היתה ההתראה אלא על הספק, אך זה אינו דכפה"נ דהעדים היו ת"ח וידעו הדין לאמתתו וממילא כשאח"כ הועמד הדין עפ"י התראתם ודאי היה מומת עכ"ל כת"ר. ומאי פסקא דהעדים הם ת"ח ויודעים הדין לאמתו ואטו בעדים שאינם ת"ח לא נפסוק הדין בחובר חבר, זה לא שמענו, והנה לפי שיטת התוס' בשבועות (דף ל"ז) דעיקר התראת ספק הוה אי למותרה הוה ודאי אז אין זה ה"ס א"כ אין זה מועיל כלום הא דלהמתרים הוה ודאי, וגם שיטת רש"י ז"ל אפשר דס"ל כהתוס'. דהתוספות בפסחים (דף ס"ג ע"ב) ד"ה התראת ספק ישבו לשונו עפ"י שיטתם, אלא דעיקר הדבר לית כאן ספק כיון דקיי"ל דצריך לקבל עליו התראה ולומר יודע אני שהוא כן ועל מנת כן אני עושה, א"כ הא ברור לן שהמותרה יודע שחובר חבר במיתה דהא קאמר יודע אני שהוא כן

ועל מה שכתבתי דלא שייך בזה דין זקן ממרא, דהא זקן ממרא אינו מחויב עד שיורה כן ובנדון זה שהלכו אחר הרוב א"א לומר שהורה בו כדעתו, וכתב ע"ז כת"ר הנה אפשר שיורה אח"כ לפי שהמחלוקת היתה בעיקר הלכה אם חייבים ע"ז מיתה והרי אפשר שיורה לרבים שפטור ממיתה עכ"ל, ואיני מבין דבריו דמי מכריחו אח"כ להורות כן, ובודאי לא יורה כן כדעתו כדי שלא להיות זקן ממרא, ואטו בשביל שניחוש שיורה אח"כ נאמר שכבר עתה נעשה זקן ממרא אם לא יודה להם, ואם יחוש שמא יעשו עפ"י מה שמחולק על הרוב הא זקן ממרא ששנה לאחרים כהוראתו פטור כמבואר בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) ועי' הוריות (דף ב' ע"א) דכל זמן שלא הורה לעשות בפי' כהוראתו אף ששנה להם כדעתו והם עשו כן אינו נעשה זקן ממרא עד שיורה להם מפורש לעשות, ואיך נאמר שיש לחוש שיורה להם כן, הא בודאי לא יעשה כן ולומר שמחויב להודות להם עתה, יען כי אפשר אח"כ שיורה כן זה לא ניתן להאמר דכ"ז שלא הורה אינו זקן ממרא, אף שמחולק עליהם

ועל מה שכתבתי דבשעת גמר דין מחויב כל אחד לגלות דעתו ולא לסמוך על הרוב וכתב ע"ז כת"ר ודאי הדין כן. אבל דוקא בשעת משא ומתן ובשעת המנין אבל לא בשעת גמר דין עכ"ל, לפלא לי דברי כת"ר דאם נאמר דדברי רב כהנא שאמר סנהדרין שראו כולם לחובה היינו אף בגמר דין, דהיינו דאף בגמר דין צריכים להיות מיעוט שמחייבים, עכ"פ היינו ע"כ עד מנין הדיעות, דאז ידעינן איך דעת כל אחד ואחד, אבל לא לאחר מנין הדעות, ואטו דאף לאחר מנין הדעות נצטרך לדעת מה בדעת כל אחד ואחד. ואפשר דלאחר מנין הדיעות כשרואים המיעוט שהרוב מתנגדים לדעתם אפשר דיצטרכו להסכים בדעתם לדעת הרוב אבל אנן לא אכפת לן תו בדעתם כיון שכבר מנו הדיעות וידענו שצריכים לילך אחר הרוב. וזה פשוט וברור, ומלבד זאת אם נאמר שדינו של רב כהנא הוא אף בסנהדרי קטנה מלבד זה ניחא דהא זקן ממרא אינו נעשה רק אם מחולק על ב"ד הגדול

עלה דכתבתי לדחות דבריו במה שכתב דאם ראו כולם לחובה בסנהדרי קטנה שמוסיפין הדיינים. שכתבתי דאם כן היה למתניתן להשמיענו דגם בכה"ג מוסיפין ונסתעתי מדברי הרדב"ז בתשובה, וכתב כת"ר דיש לומר דלא חשיב אלא ההוספות בכשעשו הב"ד כדין אבל מה שמוסיפין על מה שלא עשו כדין לא חשיב עכ"ל. ואני אומר דאדרבה דהיכי דאחד אומר איני יודע א"כ יתר הב"ד לא עשו שום דבר שלא כדין שפיר נשארים ב"ד בהאי דינא ויוסיפו עליהם, אבל אם כל הב"ד עשו שלא כדין, הסברא פשוטה שלא יחשבו עוד ב"ד בהאי ענינא, ולא יוסיפו תו עליהם, דהם אינם יכולים עוד לדון בהאי דינא

עלה דכתב כת"ר דכדברי כתב הרדב"ז בחי' על הרמב"ם נהנתי מאוד במה שכוונתי לדעת הגדול, ומה שכתב כת"ר דלפי הנראה אין אצלי הרמב"ם דפוס קאלינבערג כ"א דפוס מונק שאין שם חי' הרדב"ז. באמת אין לי גם הרמב"ם מדפוס מונק כ"א רמב"ם מדפוס ישן, שנדפס בפיורדא בשנת תק"ט לפ"ק. ומה שכתב כת"ר לדחות דברי הרדב"ז אין בכל דבריו מאי לדחותם, דעלה דכתב רדב"ז, כפי שהובא בדברי כת"ר, דלשון של ר"כ משמע סתמא אפילו בקטנה, וכתב כת"ר דאחרי דהסברא היא שיבדל הדין בין קטנה לגדולה, היינו שבקטנה יכולים להוסיף על כן נוציא דברי ר"כ ונפרשו דוקא על גדולה עכ"ד. ולפי מה שכתבתי לעיל דכיון דעשו שלא כדין במאי שפתחו תחילה לחובה א"כ א"א להוסיף עליהם דאין יכולים עוד להיות ב"ד בזה א"כ א"א לומר כדבריו, ובזה נדחה נמי דיחוי כת"ר על הרדב"ז שכתב דטעמי' של ר"כ שייך גם בקטנה, וגם מש"כ הרדב"ז דעל סנהדרי קטנה מייתי לה הגמרא דברי ר"כ בודאי כונתו כיון דתיקף אחר דברי ר' אבוה דקאמר דבמוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה, דזהו רק בסנהדרי קטנה, ומייתי תיכף דברי ר"כ משמע נמי שמיירי בסנהדרי קטנה, ומש"כ כת"ר ואפשר יותר דמיירי שם מענין הוספה לכך מביא דברי ר"כ דבדינו נמי שייך הוספה, ד"ז לא ניתן להאמר כלל. דת"כ הי"ל לרב כהנא להשמיענו ג"כ דינו בסנהדרי קטנה שפתחו כולם לחובה שמוסיפין, אבל עכשיו לא מיירי כלל מהא דמוסיפין אלא מהא דפוטרין אותו, סוף דבר שאין בדברי כת"ר במה לדחות דברי הרדב"ז ז"ל

ומה שהקשה עלה דכתב הרדב"ז בתשו' הטעם מפני מה מוסיפין שנים, מפני ששנים נחשבים לב"ד דקיי"ל דשנים שדנו דיניהם דין, דא"כ לסייע לשמואל מהא, י"ל דע"כ לאו זהו עיקר הטעם דהא חזינן ר' אבוה דלא ס"ל כדשמואל איהו מרא דשמעתתא דמוסיפין עושין ב"ד שקול

שוב בעיקר הך דמוסיפין דכתב כת"ר יש להקשות דמאי מהני הא דמוסיפין כיון דהנך תו לא חזו לי' טעמא לזכות א"כ אף דהנוספין אפשר דימצאו לו זכות, מ"מ הרי ברור דיצא דינו לחובה ומאי מהני הא דמוסיפין למיעבד הלנת דין. ואין לומר דכיון דהנוספין יחזו לי' זכותא א"כ הנך יהדרו בהו וגם הם יחזרו בהם לזכות, דא"כ בר"ה (דף כ"ו), דאפליגו ר"ע ור"ט בסנהדרין שראו אחד שהרג הנפש דקאמר ר"ט דמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ור"ע ס"ל דכולם עדים, וקאמר טעמא דלא מצי חזי לי' זכותא ואמאי כיון דרק מקצתן נעשו דיינים והא יהיו עמהם אחרים והמה יחזו לו זכות ואלה הרואים אפשר דיחזרו בהם, וא"ל דא"א גבי רואין שהרג את הנפש דיחזו לו זכות בשום אופן, הא כבר כתבתי בתשובתי הקודמת דהך לשון דלא מצי חזי לי' זכותא אינו מורה כן. דאפשר דיחזו לו זכות באופן באומדנא שלא היה בו כדי להמית ובכה"ג, רק דיותר מסתבר דלא יחזו לו זכות כיון דהם בעצמם ראו שהרג איש משום כי יחם לבם, ואף דהאחרים יחזו לו זכות מ"מ הם לא יחזו בהם בשביל האחרים, והכא נמי מאי מהני אם מוסיפין, כיון דהמה לא יחזו לו זכות: