תשובה שלמה - ב קלא

הוה כמו שמבוער והוה כמי שאינו והארכתי לזה במקום אחר ואכמ"ל

שוב ראיתי בספר יד שאול סימן י"ג הנספח לספר נחלת דוד כתב ג"כ בהך דהמרדכי פרק הזרוע בקצת דברים כמו שכתבתי אך מה שכתב שם ומהרמב"ם נראה דסבר כדעת התוספות דבפ"ז ממתנות עניים הל' ט' כתב זרעים הנמצאים בחורי הנמלים אם היו החורים בתוך הקמה הרי הוא של בעל השדה כו' ואם היה במקום שנקצר ה"ה של עניים שמא מן הלקט גררוה כו' שספק לקט לקט יעו"ש, הרי נראה בעליל דסבר דרבנן נמי מודו בה דאל"כ איך שבק רבנן ופסק כר"מ והשיג על הכ"מ דכתב דטעמא דפסק הרמב"ם הכי משום דנראה מירושלמי ומגמרא דידן בחולין (דף קל"ד) דהלכה כר"מ עיי"ש צ"ע הלא לא צריך לכל זה וטפי עדיף לומר משום דהרמב"ם סבר כדעת התוס' דלא פליגי בה וכו"ע סברי דספק לקט לקט ומשו"ה פסק כן עכ"ל. ודברים אלה הם שלא בהשגחה חדא דלא ראה מש"כ הרמב"ם בפירושו למשניות פאה פ"ד דהלכה כר"מ, ועוד דאיך נאמר דפסק הרמב"ם כרבנן דא"כ בחורין שלאחר הקוצרים לדידהו רק עליונים לעניים ותחתונים הם של בעל השדה, והרמב"ם הוא פסק דכולם לעניים וע"כ פסק כר' מאיר, והצדק עם מרן הכ"מ

עוד הקשה שם כת"ר בההיא דגדיש שלא לוקט תחתיו דקנסו כל הנוגע לארץ לעניים אבל במה הוא פטור ממעשר ובירושלמי שם ר' אסי סבר דאפילו לב"ה פטור ממעשר משום דהפקר ב"ד הפקר מקרא דיחרם כל רכושו ער"ש שם ויש להקשות ע"ז כיון דב"ה סברי דאין הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה בפאה פ"ו וכאן הא לא הופקר רק לעניים לבד. וראיתי ברמב"ם פ"ב ה"ז ממ"ע דתי' הרדב"ז שם דב"ד שאני דהם יכולים להפקיר אף לעניים לבד ע"ש אך טעמא ודאי בעי מה נשתנה הפקר ב"ד מסתם הפקר, ותירץ שם כת"ר עפ"י דברי התוס' בב"ק (דף כ"ח)( דמה דפאה פטור ממעשר לאו משום הפקר דהא לא הופקר לעשירים אלא כדדריש בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונתלה עמך יצא זה שיש לו נתלה עמך שאם הלוי עני נוטל פאה ע"ש כו' וניחא עכשיו הא דחורי הנמלים וגדיש שלא לוקט תחתיו דאף דלא הופקר רק לעניים סו"ס לוי עני יכול לטול עכ"ל והנה תירוצו כבר תירץ כן הגאון רעק"א בתוספות המשניות (פאה מ"א). ולענ"ד נראה לתרץ עפ"י מה שכתב בש"מ ב"ב (דף ק' ע"א) ד"ה ור"א כו' כל היכא דאמרי' הפקר בית דין הפקר בעל הנכסים איבד זכותו ע"י הפקר ב"ד והרי הן כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות בית דין אבל אינו זוכה בדבור בית דין עד שיחזיק עכ"ל וא"כ כיון דכל הא דהפקר ב"ד הוא סלוק א"כ בודאי פטור ממעשר בפאה דב"ד מסלקין זכותו מכל וכל והוה הפקר גמור ואח"כ יש רשות לעני להחזיק בו. ואם יחזיק עשיר שוב יפקירו ב"ד ויסלקו רשותו מזה, אבל אין הב"ד מחזיקין לעני ולא לעשיר, רק מסלקין רשות של בעה"ב ואח"כ זוכה העני ולכן פטורה ממעשר. ובזה יש לכוין דברי הרדב"ז. ידידו דוש"ת, חיים פישל, החופ"ק הנ"א

סימן ב'

בע"ה יום ב' שמות תרס"ה לפ"ק הראזאווא יצ"ו. לידידי הרב הגאון החו"ב מהור"ר זאב שליט"א אבד"ק פיסאצנא תע"א בעהמ"ח ספר דבר הצבא

מכתבו קבלתי, והנה דבריו מיוסדים על פלפולא ובקיאות רבות, אך יסלח נא אם אעיר את אזנו בדברים אשר יש לי דרך אחרת בהם שלא כדברי כת"ר

הנה במה שכתבתי דהא דסנהדרין שראו כולם לחובה שפוטרין אותו רק בתחילת דין אבל בסוף הדין אף כשראו כולם לחובה חייב זהו ברור בלי פקפוק, ומלבד זה שמפורש כן ברמב"ם ריש פרק ט' מהל' סנהדרין על כרחך מוכרח לומר כן מדברי ר"כ גופיה דקאמר טעמי' דכיון דגמירי הלנת דין למיעבד לי' זכותא והני תו לא חזו ליה דזהו דוקא בתחלת הדין, אבל בשעת גמר דין תו לא בעי הלנת דין למעבד לי' זכותא, ומ"ט פוטרין אותו, א"ו דזהו בתחילת דין, וכ"כ הרדב"ז ח"ג סימן תקע"ט דאם כ"ב מחייבין ואחד אומר איני יודע ומוסיפין שנים, ואלו השנים ג"כ מחייבין שחייב

ומש"כ כת"ר ראי' דגמ"ד אף שכולן מחייבין חייב ג"כ, דהא ע"כ בשעת גמר דין מוכרחים המיעוט להסכים להרוב שלא יכנסו לכלל זקן ממרא כו' עכ"ל. דבר זה לא ניתן להאמר, דהא דצריכים המיעוט להסכים להרוב היינו כשמחולקים על דין אחד מדיני התורה האיך הוה. תבל כאן אנו דנין על מעשה האיך הוא, דבהדין כולם מסכימים לדעה אחת האיך הוא, רק דבההיא מעשה יש מהם שהם אומרים שעבר כדי לחייבו, כלומר שעשה המעשה וכדומה, ויש מהן אומרים שנידון זה לא עבר הדין כדי לחייבו, ובהא אין דין זקן ממרא, דבהא הולכין אחר רוב דעות שאם הרוב מסכימים שעשה מעשה הרע ומחויב מחייבין אותו. ובר מן דין לא שייך בזה דין זקן ממרא, דהא זקן ממרא אינו מחויב עד שיורה כן אח"כ כמבואר בסנהדרין (דף ס"ז) וברמב"ם בפרק ג' מהל' ממרים, ובנידון זה שהלכו אחר הרוב א"א לומר שהורה בו כן כדעתו. ומלבד זאת אף אם נאמר דאף בגמ"ד אם כולם מחייבין פוטרין אותו לא תקשה, הא ע"כ המיעוט צריך להסכים להרוב, היינו אחר גמר דין אך בשעת גמר דין בשעת מנין הדעות אטו המיעוט מחויב להמנות עם הרוב, הא אף בסנהדרי גדולה כתב הרמב"ם בפרק א' הל' ד' מהל' ממרים אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן או יעמדו לענין וילכו אחר הרוב, ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להם עכ"ל היינו לאחר שעמדו במנין מחויבים גם המיעוט לומר כך הלכה. אבל בשעת המנין שהוא הגמר דין, כמבואר ברמב"ם פרק י' הל' ב' ופרק י"א הל' א' מהל' סנהדרין, אינם מחויבים לומר כהרוב, אדרבא אפשר דאיסורא נמי איכא דהא כל אחד מחויב לומר דבר הנראה בדעתו ולא מפני שנוטה לדעת חברו כמבואר ברמב"ם פרק י' מסנהדרין

אלא דבלא זה מצב הסברא ע"כ מוכרח לומר דבגמר דין אם כולם מסכימים לחיוב שחייב. דהא ר"כ לא מקרא קא גמר לה רק משום דבעי הלנת דין למחזי לי' זכותא ובגמר דין לא שייך זה כמשכ"ל. ועוד הא המיעוט שאינו מסכים להרוב ע"כ נקטינן שטועה הוא, והאיך אפשר דבר זה שאם