תשובה שלמה - ב קכח

חלק חושן משפט

סימן א'

בע"ה יום ה' מקץ תרס"ד לפ"ק, הראזאווע יצ"ו. לכבוד ידידי הרב הגאון חו"ב סוע"ה כו' מהור"ר זאב וואלף שליט"א אבד"ק פיסאצנא בעמ"ח ספר „דבר הצבא“ על ספר „הצבא“ לרז"ה ז"ל

מה שכתב כת"ר במכתבו, לבקש ממני לשום עין בספרו היקר, ולעשות רצונו חפצתי כי ערבים לי דבריו ואת אשר לי להעיר על דבריו היקרים אציע לפניו בזה

הנה מה שכתב כת"ר בספרו מדה א' סימן א', דעלה דכ' הרמב"ם דבמלקות די בג' דיינים, והקשה ע"ז בספר מנחת חינוך מצוה ע"ו כיון דלמלקות די בג' א"כ לא משכח"ל לילך אחר הרוב לחייב בשנים בשום פנים כי ליכא תמיד רק אחד יותר לחייב א"כ לא משכח"ל אלא א"כ הג' מסכימים לחיוב עכ"ל וכתב כת"ר ע"ז וז"ל מה יועיל כל הג' כיון דמלקות דומה לדי"נ וגבי די"נ הא קיי"ל סנהדרין שראו כולם לחיוב פטור, א"כ אף בכולם מסכימים לחיוב ליכא מלקות עכ"ל. ולענ"ד לא קשה דהא דק"ל סנהדרין שראו כולם לחובה פטור היינו שתיכף בתחילת דין פתחו כולם לחוב, אבל אם בתחילה לא פתחו כולם לחוב אף שאח"כ הסכימו כולם לחוב חייב כדמשמע ברמב"ם ריש פרק ט' מהלכות סנהדרין. ויעי' בספר מנחת חינוך מצוה ע"ז. וא"כ אם נימא דדין מלקות דומה לדי"נ אפשר דבתחילה לא פתחו כולם לחובה אך בגמר דין כל הג' מסכימים לחייב

עוד כתב שם עלה דכתבו התוס' בסנהדרין (דף ג') דרובא דרדיא לא חשיב כהנך רובא לכך לא אזלינן בממון אחר רוב זה. וכתב כת"ר ועפ"י המלחמות קדושין סי' תרל"ח דבמנהג לא שייך לילך אחר רוב ניחא בפשטות דהא רובא לרדיא זבני הוא ג"כ רוב מצד המנהג עכ"ל והנה אף שכבר הקדימו בזה בספר שב שמעתתא, שמעתא ד' פרק ו', מ"מ לענ"ד קשה מהך דמבואר ביור"ד סי' קי"ד בהגה' דאם ידוע שמקצת עכו"ם נותנין בו יין בודאי מוקצתן בודאי אין נותנין בו יין אזלינן בתר רובא, והא התם נמי הוה רוב דתלוי במנהג ואמאי אזלינן בתרי', אלא דהתם שאני שהמנהג הוא מיוסד מפני הצורך, היינו שמפני שיותר טוב להם לערב וצריכים לכך מערבין, ולא שייך בזה סברת הרמב"ן והריטב"א דבמנהג שאינו חיוב ופעמים שאדם נוהג כמנהג המועט, דהכא צריך לכך ולא ינהוג כמנהג המיעוט, וה"נ ברובא לרדיא זבני, אין זה מפני שרצון הרוב כן ותלוי רק בהסכמה, רק שרוב בני אדם נזקקים לרדיא ומוכרחים לקנות לרדיא, וכיון שצריכים לכך א"א לומר דינהג כמנהג המיעוט, דזהו רק בכהאי גונא דרובא מסבלי והדר מקדשי דהתם אין לו צורך כלל לנהוג כן והמנהג תלוי רק ברצון ולא בצורך. והנה בחו"מ סי' רי"ח סעי' י"ט דהולכין אחר מנהג ואתר לשון רוב המקום. ואף אם נאמר דאף כשאין צורך למנהג זה רק במנהג התלוי ברצון והסכמת רוב העיר הולכין אחריו, מ"מ לא תקשה דגם מדברי הרמב"ן במלחמות משמע דהולכין אחר מנהג כזה רק דבמקום איסור א"א החמירו

ובדעת התוס' שכתבו דרובא דרדיא לא חשיב כהנך רובא, נלענ"ד לומר כיון דאמרי' בב"ב (דף צ"ב) דמיירי בגברא דזבין להכי ולהכי א"כ לא שייך כ"כ לילך בתר רובא כיון דהוא קונה גם לשחיטה והו"ל להתנות. עוד נ"ל אף בגברא דמספקי' בי', כיון דבשחיטה רוב מומין אינם מקח טעות ולרדיא להיפך רוב מומין הוין מקח טעות, א"כ היל"ל דלרדיא זבין וכיון דקנה סתם מספיקא אין מוציאין ממון כיון דהו"ל להתנות וכה"ג כתב בנתיבות המשפט סימן רל"ב ס"ק י"ב

ומה שתירץ ג"כ על קושית הלח"מ בפרק ט' מהלכות נדרים בהך דנדרים (דף נ"ג) הנודר מן השמן כו' מקום שמסתפקין מזה ומזה אסור בזה ובזה ופריך פשיטא ומשני ל"צ דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא איזל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא, והקשה בלחם משנה וא"ת כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא באיסורא הכא אמאי לא, ותירץ כת"ר גם כן עפ"י דברי המלחמות הנ"ל דדבר שתלוי במנהג לא שייך לילך בתר רובא. הנה זהו דבר נאה ומתקבל. ולענ"ד נראה דבל"ז לק"מ דהתם כד שאילינן ליה למאי נתכוין והוא אינו אומר שנתכוין להרוב א"כ אפשר דנתכוין למיעוט ג"כ דכיון דאינו אומר דנתכוין רק לרוב בכה"ג איתרע לי רובא, דהיכי דהוא אומר דלא נתכונתי רק לשמן זית נאמן כמבואר בנימוקי יוסף, וא"כ מיירי כשהוא בעצמו אומר שאינו יודע למה נתכוין לכן הסברא נותנת דבכה"ג א"א למיזל בתר רובא, ובר מן דין הא קיי"ל דספק נדרים להחמיר ויעי' ביור"ד סי' ר"ח סעיף א' ובש"ך ס"ק ג' ובט"ז ס"ק א'

שוב הקשה כת"ר על דברי המרדכי בחולין פרק הזרוע דהקשה עלה דתנן בפאה חורי הנמלים כו' העליונים לעניים, ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט, ושאלו להרמב"ב אליבא דר' מאיר אמאי לא ניזל בתר רובא ורוב תבואה היא של בעל הבית, והקשה מעלתו דגם לרבנן תקשה דאמרי העליונים לעניים ומפרש הירושלמי מפני שהם לחים, קשה הרי רוב של הקמה הוא של בעה"ב, עכ"ל כת"ר ולענ"ד נראה דאף דהר"ש והרע"ב פי' דהעליונים הם של עניים מפני שהנמלים הביאו מלקט, אך מהרמב"ב ס"ל כפי' רש"י ז"ל, שפירש בחולין (דף קל"ד) שלכן העליונים של העניים שתלינן שבעת קציר נפלו שם ממילא והוי לקט. וכן מורים דבריו בד"ה העליונים חטין העליונים שע"פ החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה, דע"כ לא אתי רש"י להשמיענו מהו לקט בהך דקאמר שנשרו מן השבלים בשעת קצירה, אלא כונתו שנשרו מן השבלים לתוך החור. וכן מורים דבריו בד"ה לבע"ב דקודם קצירה כנסום נמלים שם, דאל"כ הוה לית למימר כנסום הנמלים, אלא דבעליונים לא כנסו נמלים ובתחתונים כנסו נמלים, לכן קאמר כי האי לשנא, ובזה ניחא מה שעמדו רבים על דברי התוס' שם בד"ה ורמנהו כו' מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דהתחתונים ודאי נמלים כנסום וראיתי להרש"ש ז"ל שהגיה ודאי מקמה כנסו ולמה שכתבתי אין צורך להגיה, שכונתם ברורה שהעליונים לא כנסו נמלים רק מעצמם נפלו בשעת קצירה והוה לקט והתחתונים כנסו נמלים. ולכן לא מספקינן בלקט משום דרוב תבואה של בעה"ב הם, ולפ"ז הקושיא מעיקרא ליכא

ואף לפי פי' הר"ש והרע"ב דהעליונים של העניים מפני שהנמלים לקחו מהלקט והכניסום שם ג"כ לא קשה לענ"ד משום דכיון דהלקט מונח על הארץ ותבואת הבעה"ב הם בעמרים, יותר מסתברא לומר דהנמלים לקחו ממה שלפניהם על הארץ ולא ממה שאינו לפניהם. וסמך לזה מהך דאמרי' בב"ק (דף נ"ח ע"א) אמר ר"י ל"ש אלא