תשובה שלמה - ב קיט

היא משנתעברה ואז אין חליצתה כלום כיון דהיא בחזקת שאינה צריכה חליצה אלא דאין ההיתר נגמר עד שתלד, ועי' בנמוקי יוסף שם

ולכאורה מדברי רש"י ז"ל בשבת (דף קל"ו ע"א), מת הולד בתוך ל' כו' ונולד לאחר מיתת אביו כו' משמע דאם נולד בחיי אביו אז היה בחזקת היתר לשוק, וראיתי בהגה' שנדפסו בש"ס שנדפס מחדש שהגיהו וחי לאחר מיתת אביו

ומכל הנך דכתיבנא נראה דהלכה כרבנן, ורק לכתחילה היכא דאפשר לתקן מתקנינן וכמבואר בתוס' בכורות (דף כ' ע"ב) ד"ה חלב וז"ל ויש לומר דמן הדין היה לנו לפסוק כרבנן ואדרבנן סמכינן בשעת הדחק יעו"ש ולפי"ז גם בהלך היבם למדינת הים או ביבם קטן ג"כ מדינא צריכים לסמוך אדרבנן דאין לך שעת הדחק גדול מזה לעגן אשה ולפעמים תצטרך להמתין יותר מעשר שנים ויש לחוש שלא תלד עוד כמבואר ביבמות (דף ל"ד) ואשה אף דלא מפקדה אפו"ר מ"מ אשבת מפקדה כמבואר בב"ב (דף י"ג) בתוס' ד"ה שנאמר לא תוהו בראה, ואין לומר דהא בדעתה להנשא לא מעקרה הכא לא תליא בדידה להנשא דמי יודע אם תבא לכלל חליצה דאפשר דאחר כך תשאר זקוקה כל ימיה

אלא דאם אנו מדמין לא נעשה מעשה עד אם יסכימו לזה גדולי הדור, כיון דבהגה' מרדכי בכתובות פרק אלמנה נזונית פסק דצריכה חליצה אף מיבם קטן, והרמ"א באהע"ז סוף סימן קס"ד דכתב דה"ה אם אין היבם כאן שלא תצא מבעלה ישראל ומותרת לו בלא חליצה הואיל וכבר נשאה עכ"ל, היינו בדיעבד שנשאת אבל להתירה להנשא לא קאמר

ובהא סלקינן דאם כלו חדשיו היינו שבעל ופי' אף לכתחילה אינה צריכה חליצה אף אם היבם כאן, אף שלא גמרו שערו וצפרניו, אך אם לא נודע אם כלו חדשיו איני אומר לא איסור ולא היתר, עד אשר אשמע מה בפי מאורי דורנו: ידידו דוש"ת, חיים פישל, החופ"ק הנ"ל

סימן נ"ב

בע"ה יום א' כ"ה תשרי, תרס"ג לפ"ק הראזאווע יצ"ו. למע"כ ידידי הרב הגאון הגדול מהור"ר אברהם אחרן הכהן אבד"ק טאווראג

מה שדחה את קושיתי על דברי הרמב"ן דס"ל דאם מת הולד בתוך שלשים יום ולא גמרו שעריו וצפרניו ונשאת, דאשת כהן אינה חולצת, והקשיתי מהך דבכורות (דף מ"ב) דאמרינן שם הואיל ואשתני אשתני, וה"נ כיון דאשתני דלא גמרו שערו וצפרניו ניחוש דאישתני והוא נפל, וכתב כת"ר עלה דאין זה ענין לכאן דהתם הכל באבר אחד וטומטום הואיל שזכרותו נשתנית הלא יש לחוש גם לסירוס, גם ממני לא נעלם חילוק זה ולכאו' משמע כן מאור זרוע הל' טרפות סי' תי"א. אך מ"מ לא ניחא לי בהא, משום דהך שינוי דלא נגמרו שעו"צ יותר מורה שנשתנה והוא מהמיעוט נפלים מהך שינוי דטומטום לסריס, דהשינוי דלא נגמרו שעו"צ מורים שלא נולד בזמנו כמובן, ועוד הא התם אם נשתנה שינוי אחד אין זה מכריחנו לומר שנשתנה עוד שינוי, רק מצד החששא אמרינן כן, והכא אם נאמר דאינו מהרוב א"כ לא נשתנה כלל, ויותר מוכרח לומר שלא נשתנה משנאמר שנשתנה והוא מהרוב

ומדברי האור זרוע אדרבה יש לדייק כן. שז"ל ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מדאמר בסוף על אלו מומין הואיל ואשתני להיות טומטום יש לחוש דאשתני נמי לענין סריס חמה כו' אין הנידון דומה לראי' דהתם ודאי הואיל ואישתני לקלקול זה איכא למחיש לקלקול אחר הרגיל להיות עמו, אבל הכא יתרת דשמאל דקיימי בדרי דאוני אין שום קלקול שיהא רגיל לגרום שלא יהא בימין אלא שתים, ואפי"ה לא חיישינן, כ"ש בשינוי של שמאל שאין בו שום קלקול שלא ניחוש בשבילו לצד ימין לכלום עכ"ל. ולפ"ז בנ"ד הא העינוי שלא נגמרו שערו וצרפניו בודאי מורה לשינוי אחר הרגיל עמו לומר שלא נולד בזמנו

ובאמת זהו מה שהקשה הריב"ש מהך דרוב מטנפות ורוב בתולות, דהא אמרי' רוב הנישאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול אתרע לה רובא, ה"נ רוב ולדות נגמרו צפורנם ושערם וזה הואיל ולא נגמרו שעו"צ איתרע לי' רובא, ולכאורה היא קושיא גדולה, ותירוצו של כת"ר שהרמב"ן לטעמי' דיולדות לט' יולדות למקוטעין לכן ס"ל דאינו נפל רק דנולד למקוטעין ולכן עוד לא נגמרו שעו"צ, תירוץ זה לא נראה לי כלל, דסוף סוף הא צריכים לומר דהוא מהמיעוט שנולדים בני קיימא ולא נגמרו שעו"צ תהי' מאיזה סיבה שתהיה. ועוד הא אף הנולד למקוטעין נגמרים שעו"צ כדמשמע בנדה (דף כ"ז ע"א) הניחא למ"ד יולדת לט' יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמרה צורתו לסוף שבעה ואחד נגמרה צורתו לתחילת תשעה, א"כ משמע דאם לא נגמר אינה יולדת אותו למקוטעין בן קיימא, ולחלק ולומר שרק צורתו נגמרת אבל לא שוע"צ לא נלענ"ד. ועוד בגוף ד"ז דיולדת למקוטעין כתבו הראשונים דלכן לא פסקינן כהך דנדה (דף ל"ח) דיולדת לט' אינה יולדת למקוטעין מפני שעתה החוש מכזיב זה ונשתנו הטבעים, וא"כ הא חזינן ג"כ דאף יולדת למקוטעין נגמרו שעו"צ

ובר מן דין. אף אם האמת כן דיולדות למקוטעין לא נגמרו שעו"צ, מ"מ הא רוב ולדות נגמרו שעו"צ ואף שמיעוט יש שלא נגמרו מאיזה סיבה שתהי', הא אמרי' בכתובות (דף ט"ז ע"ב) דגם בבתולות שיש להן קול יש מיעוט שאין להן קול ומ"מ אמרינן זו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא

אך באמת אין כאן קושיא על הרמב"ן ז"ל, דזה פשוט היכי דאמרינן אתרע לה רובה ואמרי' דהוא ממעוטא היינו דהוא ממעוטא בלא שום שינוי, דרך דוגמא ברוב בתולות אם זו לא היה לה קול אמרי' כיון שנשתנתה מהרוב ע"כ היא מהמיעוט דהיינו אלמנות, ואז היא מהמיעוט בלא שם שינוי, דאלמנות כולן לית להו קול. ואיננה משונה מאלמנות בשום דבר, אבל כשנאמר שהיא שהמיעוט נהי' מוכרחים לומר שיש לה שינוי מהמיעוט, אז ודאי דלא נאמר עוד אתרע לה רובא, והנה הרמב"ן גופי' במלחמות ביבמות פרק הערל גירסתו בגמרא יבמות (דף פ') אהא דאמר ר' אבוהו סימני סריס ואיילנות ובן שמונה אין עושין בהם מעשה עד שהייו בן עשרים ופריך בן שמונה מי קא חיי, וגירסת הרמב"ן כגירסת הרי"ף הב"ע כשלא גמרו סימנין, ועל זה קאמר ר' אבוהו דאין עושין מעשה לחושבו לנפל גמור, אף שהוא ספק בן ח', והיינו מדקא פריך סתמא דתלמודא בן שמונה מי קא חיי ש"מ דס"ל דנפל אינו חי כלל, וכ"כ הרמב"ן מפורש בקי' לשבת (דף קל"ו) דאי בן ח' ודאי לא חיי כו' אלא בדלא ידעינן פליגי דרבנן סברי כיון שלא מת מיד בחזקת כלו לו חדשיו הוא, וכן מסיק שם גם בשם הראב"ד ז"ל, וכן משמע