תשובה שלמה - ב קיא

בה, היינו דמפני כן לא נעשה כלל שליח להולכה מקודם, אבל אם נעשה שליח להולכה אף שאח"כ התחרט ואיננו חפץ להיות שליח להולכה אם שוב יתחרט משמע דהוי שליח להולכה

ונ"ל עוד דבנ"ד אין אנו צריכין לכל זה, חדא דאין כאן ביטול בפירוש רק גילוי דעת, ולגבי הבעל אמרינן דאין גילוי דעת בגיטא, דהא קיי"ל כאביי, ומסתמא הוא ג"כ לגבי שליח, ואף שיש לפלפל בזה לפי דברי הב"ח, בסי' קל"ד אך א"א לי להאריך עתה

ועוד דאין כאן אף גילוי דעת שחפץ הוא לבטל את השליחות, דאטו בזה שצוח הלא אין אביה לוי הוא מבטל שליחותו, אין זה רק כמתמיה איך יהיה הדין עם הגט, דבדבר שתלוי בדין אין הוא יכול לפסוק דהגט פסול אם אינו פסול מצד הדין, ואין כאן אף גילוי דעת. וראי' לזה מהא דאיתא בברייתא גיטין (דף ל"ב ע"א) פסול הוא אינו כלום, ואי נימא דבכה"ג הוי גילוי דעת, אמאי לא הביא אביי ראי' לדבריו מזה דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא. א"ו דאין כאן אף גילוי דעת. דהוא אינו יכול לפסול גט כשר, ואינו פוסק דין, ומסתמא אף אם יהיה חשש על הגט והוא יאמר פסול הוא אין כאן גילוי דעת, דהוא אינו יכול לומר הדין שפסול הוא, כיון דאנן חזינן דאף שיש בו חששא מ"מ כשר הוא, וה"נ גם בשליח כן

סימן מ"ו

בע"ה ה' וישב, תרצ"ו לפ"ק למעלת כבוד ידידי הרב הגאון מוהר"ר יהושע משה טערעמינסקי שליט"א רב בק"ק מאנט ווערנאן, נ. י. יצ"ו

אשר שאל באיש אחד שאשתו עזבה אותו וקבלה פטורין מהערכאות ונשאת לנכרי וגרים יחד בעיר משכנו ובעלה רוצה לפוטרה בגט, אך היא אינה חפצה לקבל את הגט

הנה אא"ז בנודע ביהודה קמא חלק אהע"ז סימן ע' כתב דאף לפי מה שמבואר ברמ"א אהע"ז סימן א' סעיף י' דמומרת מזכין לה גט, אך בזנתה אין מזכין לה, וכן נשנה בדבריו בסי' צ"ב. אך בנ"ד נלענ"ד דאף לפי דבריו י"ל דמזכין לה גט, דהוא כתב הטעם דבזנות אינה דומה למומרת, דאף שזנתה פעם או שתים י"ל דאינה מוחזקת להיות מזנה עוד ומה זכות הוא לה להתגרש ואם לענין שתוכל להנשא מאן יימר שרצונה להנשא, אבל בנ"ד שנשאת לאיש והיא מזנה תמיד בודאי זכות הוא לה ואף לפי דבריו יכולים לזכות לה גט

אלא היכא דאמרה שאינה חפצה לקבל גט, א"כ אין יכולים לזכות לה כמבואר ברמב"ם פרק ד' הל' ב' מהל' זכיה ומתנה, ועיין בהרב המגיד שם שכ"כ בשם הרמב"ן וכן משמע מדברי הרמב"ן בחי' בקדושין (דף כ"ג) וכ"כ הר"ן בחידושיו לחולין (דף ל"ט) וז"ל מהא שמעינן דכי אמרו זכין לאדם שלא בפניו ה"מ היכא דלכי שמע ניחא ליה, אבל היכא דצוח לא קנה, דהא אמרי' דאפילו לרבנן לא קנה אלא משום דמשמע להו דכיון דשתק בשעת שמועה ניחא לי' ע"ש וכן משמע מדברי התוס' בגיטין (דף י' ע"א ד"ה בשליחות), וכן כתב בשו"ת שבות יעקב ת"א סימן ק"ך, וכ"כ אא"ז בנו"ב קמא אהע"ז סימן ע' ובנו"ב תנינא אהע"ז סימן קנ"א

ולענ"ד נראה בזה לכאורה דהנה בירושלמי גיטין (פרק ו' הל' א'), איתא בכל אתר את אמר התקבל כזכה הכא את אמר התקבל כהולך שנייה היא שזכין לאדם שלא בפניו, התיב ר' שמי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש, אני אומר שמא חזרה בה, ולכאורה יש לדייק מאיזה טעם נימא שמא חזרה בה, והא מדצווחה להתגרש הרי חפצה היא בגירושין אמאי לא מוקמינן לה אחזקה קמייתא ומאיזה טעם נימא שחזרה בה, אלא די"ל דבכל מקום אמרי' דחזקה על כל אדם שהוא איננו יוצא מכלל דעת כל אדם, וכל מקום דהוא חוב לכל אדם, אף שרואים אנחנו שזה צוח שרוצה הוא בחובתו אמרינן שרק מחמת כעסו ברגע זה אומר כן ומסתמא דעתו ג"כ כדעת כל אדם וא"כ אף שצוחת להתגרש, כיון דעיקר הוא לה חוב אמרי' דחזרה בה ואינה יוצאת מכלל כל אדם שמחזיקים זה לחוב, וא"כ להפך נמי היכא דהוה זכות, אף דשמעינן דאינה חפצה בזכות הזאת ויצאה מכלל כל אדם שחפצים בזכות הזאת, מסתברא דצריכים אנחנו ג"כ לומר דמסתמא חזרה בה אח"כ כיון דידוע שזכות גמור הוא לה, וזה אפשר לומר אף להחולקים על הרשב"א בחידושיו לקדושין (דף כ"ג) דסובר שבזכות גמור זכין לו אף בעל כרחו, דנהי דלשיטתם כשידעינן שברגע זה הוא בע"כ אין יכולים לזכות לו, אך אח"כ אם אינו לפנינו ואין אנחנו יודעים אם עודנו עומד במרדו ואינו חפץ שיזכו בעבורו, מסתמא אמרי' שחזר בו כיון שהוא זכות גמור לו, ע"כ יכולים לזכות לו

וכעין ראי' לזה נלענ"ד מהך דגיטין (דף מ' ע"ב) האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ועי' בתוס' ד"ה חיישינן דבודאי הוא כך, והא מדברי העבד משמע שאינו חפץ לצאת לחירות וא"כ אף אם זיכה לו ע"י אחר ג"כ אינו יכול לזכות לו בע"כ לשיטת הראשונים דבע"כ אינו יכול לזכות לו, אלא דאמרי' כיון דזכות גמור הוא לו מסתמא אז היה ניחא לו בשעה שזיכה לו ע"י אחר ולכך יצא ב"ח

ולפי"ז בנידון דידן דהוה זכות גמור דתתגרש ולא תהיה א"א וכל ימיה בעבירה הוה לה זכות גמור, יכולים לזכות לה גט ע"י אחר, אף כשאמרה שאינה חפצה בגט, ואף שסו"ס תהיה כל ימיה בעבירה, מ"מ לכה"פ לא תעבור מעתה על איסור א"א דהוא במיתה

אלא דמדברי הרמב"ן בחידושיו קדושין (דף כ"ג) שכתב אליבא דהרי"ף לא משמע כן. דז"ל ולהאי סברא בע"כ לא, אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני, אבל צוח לא יצא לחירות, דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, ה"מ באומר באותה שעה ששמע רוצה אני, אבל לא בצוח, וכדאיתא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין (דף קל"א ע"א) עכ"ל, ומהך דגיטין (דף מ'), דמשמע דאף דאין העבד חפץ בשחרורו, מ"מ יכול לזכות לו ע"י אחר לא תקשה להרמב"ן, די"ל דהא דאמר העבד לא עשאני בן תורין אינו מורה דאין העבד חפץ בשחרורו, רק כיון דאינו יודע מהשחרור, על כן חושב הוא דעדיין הוא עבד ואסור בב"ח, ולכן אומר לא עשאני ב"ח כדי שישחררו כדין ויהיה בן חורין ודאי

אלא דיש להבין בדברי הרמב"ן ז"ל דהא אם שתק מעיקרא מ"ט לא נימא דאז היה מתרצה אף דלא ידע אז כיון דזכות גמור הוא לו, ומב"ב אפשר לומר דאין ראי' דהתם בכותב נכסיו והיו מהם עבדים איכא נמי צד חובה דשונא מתנות יחיה, וגם שאינו רוצה לזון את העבדים, אבל היכא