תשובה שלמה - ב קב

וביומא (דף פ"ג ע"א) אמרי' נמי מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל תחילה ולא אמרינן מה לי חד איסור מה לי תרי איסורי. ואם נאמר להקשות הא קנאין פוגעין בה ואיכא כרת גם כשהיא פנויה וא"כ מאי זכות הוא לה וכדאמרינן בסנהדרין (דף פ"ב ע"א), הא ליכא למימר משום דבאשה ליכא כרת ואין קנאין פוגעין בה, והדבר מפורש בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל בפרק בן סורר ויעי' מש"כ א"ז הגאון ז"ל בנודע ביהודה תנינא חלק אהע"ז סימן ק"ן

והנה בעיקר הדבר הא דזכין לה גט כתבו הפוסקים היכא דנאסרה על בעלה זכות הוא לה כיון דסוף סוף אינה יכולה לדור עמו. וכן כתב מפורש בהגה' אשרי' בגיטין פרק א' סימן י"ג. א"כ הכא נמי הא נאסרה על בעלה. ואי משום דתתגנה על הנכרי וכמו שכתב רש"י ז"ל בגיטין (דף פ"ט ע"ב) ד"ה לא חיישינן ליה ואינה צריכה הימנו גט שלא תתגנה על בעלה עכ"ל. לא דמי דהתם ודאי תתגנה על זה משום דקבלה קידושין מאחר וגם הצריכוה גט דהקידושין תפסו בה. אבל לגבי נכרי אטו הוא לא ידע דהיתה יהודית. ועוד הא אפשר דאדרבא דחפצה היא בגט זה כדי שלא ירדוף אתריה בעלה אם אכתי יהיה אגיד בה, וסמך לזה מעובדא דבנתי' דר"נ בגיטין (דף מ"ה ע"א) לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא כו' יע"ש

וראיתי בספר שו"ת עונג יומ"ט חלק אהע"ז סימן קנ"ט שכתב וז"ל שוב ראיתי לדקדק בדעת רמ"א שבסימן ז' הביא דעת המקילין דמומרת אינה נאסרת על בעלה, ובסימן ק"מ כתב דמומרת מזכין לה גט, ולכאורה הו"ל לכתוב די"א דמומרת לא נאסרה על בעלה ולהכי אין זכות לה גט. דהוי חוב, ע"כ נ"ל בדעת רמ"א ז"ל דאפילו לדעת האומרים ג"כ שמומרת אינה נאסרת מ"מ מזכין לה גט. וטעמא דמלתא דהא דכל אשה דעלמא אמרי' בירושלמי ר"פ התקבל הרי שהיתה צווחת להתגרש, ומשני שמא חזרה בה. ולהכי כתב הרב"י בסימן ק"מ דאם כונו השעה שנמסר הגט לשליח ובאותה שעה צווחה להתגרש שפיר מהני קבלת השליח. ולהכי במומרת כיון דפקרה כולי האי ועבדה עובדא להפרד מבעלה בפרידה קיימת שקיבלה עליה המרת הדת אין לך צווחה להתגרש יותר מזו עד דלא חיישינן כלל שמא חזרה בה וא"כ לפי סברה זו ה"ה באשה זאת כיון שצוותה בפה מלא שאין רצונה בדת יהודית ולא בבעלה ועושית מעשה נכרית לעין כל, לא חיישינן שמא תחזור בה ושפיר יכולה להתגרש ע"י זכיית האחר עכ"ל. ונ"ל להביא ראי' לדבריו מיבמות (סוף פרק האשה שלום) דקבעי המזכה גט לאשתו במקום יבם מאי. וקאמר זמנין דמרחמא לי' כו' ותו בעי התם המזכה גט לאשתו במקום קטטה מאי וקאמר דטב למיתה טן דו, הרי דאי לאו הני טעמא הוה אמרינן דזכתה בהגט וא"כ כ"ש גילוי דעת כזה דודאי חפצה, בודאי דזכתה בהגט

ולכאורה יש להקשות על דברי הבית יוסף דקאמר הכי דידעינן שבודאי צווחה בעת קבלת הגט הויה גט, מהא דאיתא בירושלמי שהביאו התוס' בקידושין (דף י' ע"א) ד"ה ומקבל את גטה, האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעליך או גירשך פריך בירושלמי ניחא מת בעלך גרשך מי לא ידעה ומוקי למשנה ראשונה שארוסה אוכלת בתרומה ואביה קבל את גטה, ורבנן אמר אפי' תימא למשנה אחרונה כגון שהיתה לו להביאו בי' ימים ומצא סוס רץ והביא בה' ימים, ולפי דברי הב"י מצי לאוקמי כגון שצותה להתגרש וקבל אחר הגט בלתי ידיעתה וזיכה לה ע"י אחר, ואפשר לומר דזה נכלל נמי בהך דשליח קבלה דמוקי בירושלמי. והנה באמת יש לתרץ קושי' זו, דאף דמקשו התוס' עלה דנימא דאב מקבל גט לבתו קטנה משנשאת הו"ל לאוקמי אף למשנה אחרונה בנשואה קטנה שאביה מקבל את גטה יע"ש בתוס'. ולכאורה מאי בעי לאוכוחי, חדא הא קטנה איך תתחייב קרן וחומש, ואף אם נדחוק דס"ל להתוס' כשיטת הגה' אשרי' בסוף פרק כיצד הרגל ובפרק החובל דקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל, דמ"מ תקשה חומש אמאי תחייב. ועוד דלכאורה יש לעיין דלמשנה אחרונה דאמרו אין ארוסה אוכלת בתרומה כלל אפילו בהגיע זמן משום סמפון ומאי טעמא לא ניחוש בקטנה נשואה נמי משום סמפון דלמא תמצא איילנית, דהא גם בשאר נשים מומין לא שכיחא וכמ"ש התוס' בקידושין (דף י"א)

וברמב"ם הלכות תרומות פרק ו' הל' ג' כתב ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק, ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזרה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה עכ"ל. מזה משמע דקטנה נשואה אוכלת בתרומה אף מדרבנן. ובאמת על הרמב"ם לא קשה, דהנה לכאורה איך נקיט הרמב"ם טעמא דאסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה גזרה שמא תאכיל תרומה לאביה כו' והא למשנה אחרונה אפילו לעולא הוא טעמא משום סמפון ויע"ש בכתובות (דף נ"ח.) אלא דבאמת יעיין בחידושי פני יהושע בכתובות (דף מ"ח) דכתב דהרמב"ם ס"ל כרש"י דאף למשנה אחרונה הוה טעמא משום שמא תאכיל תרומה לאביה כו' ולא משום סמפון ולדידהו לא קשה, דהנה לכאורה איך נקיט הרמב"ם טעמא דאסרו דלא ס"ל הך דדוכתא מיחד לה בהגיע זמן. אבל לפי שיטת התוספות דלמשנה אחרונה לכ"ע הוה טעמא משום סמפון תקשה אמא לא ניחוש בקטנה. ועוד קשה לי עלה דפריך בקידושין (דף י"א ע"א) מאי בינייהו, בין טעמא דשמא תשקה ובין טעמא דסמפון ומשני קבל מסר והלך איכא בינייהו, הול"ל קטנה נשואה איכא בינייהו, דלטעמא דשמא תשקה אף זו אוכלת כיון דכבר נשואה היא ולטעמא דסמפון אף זו לא תאכל דלמא איילונית היא

והנראה דלא קשה ולא מידי ואמינא חדא מתרי טעמי. חדא דבקטנה לא שייך למגזר משום סמפון דתינח בגדולה דלמא אכלה דבר האסור לה וקעברה עבירה, לכך גזרו חכמים אף דמומין הוה מיעוטא ועיין בתוס' קידושין (דף י"א) והר"מ מנרבוני תי' כו'. אבל קטנה אף דנימא דגם עלה רמיא איסורא דלא תיכל מילתא דאיסורא מ"מ קליש לגבה איסורא טובא ולא שייך למיגזר דלא תאכל משום סמפון. ועוד אפשר לומר, דמיירי דאביה קבל גיטה בעודה קטנה והיא לא ידעה עד שגדלה ואז כשגדלה אכלה. ואם כן ניחא נמי דמחויבת קרן וחומש כיון דעכשיו גדולה היא וכ"כ בחי' עצמות יוסף שם בקידושין ובחי' פ"י שם דלאחר שקבל אביה הגט נתגדלה ואכלה תרומה ובהא מתוקמא

וראיתי בירושלמי תרומות (פרק ח' הל' א') במראה הפנים בד"ה תיפתר שאמרה הבא לי גיטי כו' והתוס' בקדושין כו' הביאו להא דהכא להכריח כו' והבאתי לדבריהם בחבורי על סדר נזיקין בפרק החובל הל' ה' ד"ה אבל משלמין לאחר זמן שכתבתי שם דיעות החולקין אם הקטן חייב לשלם כשיגדיל למאי שעשה בקטנותו והוכחתי מזה דדעת התוספות כדעת הסוברים דחייב לשלם כשיגדיל, דאלת"ה מאי מביאין ראי' לדבריהם מכאן הא מתני' לענין קרן וחומש מתני כדפליגי ר"א ור"י וא"כ לא מצית לאוקמי