תשובה שלמה - ב ק

כהוגן וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש א"כ ממילא נפקעו הקידושין דהויין קידושין שלא כדין. אבל גבי מבטל או גבי אונס דבעת הקידושין היו קידושין גמורים רק הגט עוקר מכאן ולהבא ככל גיטין דעלמא. ופירושא דשמעתא הכי איתא, דמפריך ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא כו' כלומר איך יכולה אשה להתגרש בגט שהוא מדבריהם כיון דהוו קידושין גמורים. ומתרץ אין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, וא"כ תולה בדעתם הקידושין, כל היכי שהם אומרים דלהוי קידושין הוה קידושין. ואם ברצונם שבכה"ג לא להוי קידושין הקידושין בטלים לגמרי. וא"כ כיון דמקדש אדעתם יכולים רבנן למימר דמגורשת בגט שהוא מדבריהם, והוה כמו שהתנו רבנן בתחילת קידושין דאם יתן גט ויבטלנו דמכאן ולהבה נפקעין הקידושין, אף דעד עתה היו קידושין גמורים, ואשכחן נמי כה"ג גבי האומר לאשה היום את אשתו ולמחר אין את אשתו אף דפסק רמ"א באהע"ז סימן מ' סעיף א' דמקודשת לעולם אם מקדשה לזמן כסתמא דגמרא בנדרים (דף כ"ט) מיהו הא הר"ן שם כתב דאפשר דלאביי יוצאת אח"כ בלא גט. ויעי' מש"כ הר"ן בריש האומר, ויש להאריך בזה, אך עכ"פ אפשר דהכי נמי אם תולה בדעת חכמים יכולים לומר דמעתה נפקעין הקידושין מכאן ולהבה ופריך תינח דקדש בכספא, ע"כ תולה בדעת חכמים כיון שיש בכוחם לבטל קידושין דהפקר ב"ד הפקר. אבל קדיש בביאה מאי איכא למימר אמאי יתלה בדעת חכמים מה יכולים חכמים לעשות לבטל קידושין דיתלה קידושין בדעתם. ותירץ שויה רבנן בב"ז. וכיון שיש כח ביד חכמים לשויה בב"ז ולבטל קידושיו ע"כ תלה את הקידושין בדעתם, ולכן יכולים חכמים למימר דתצא בגט שהוא מדבריהם, אך עד זמן זה הוי קידושין גמורים ובהא מתורצים כל מה שקשה בסוגיא זו. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות (דף ג') שכתב כעין זה וגם מפורש שם שאסורה לכהן

אחרי כתבי זה בא לידי ספר שו"ת ברית אברהם וראיתי בחלק אהע"ז סימן נ"ט ובעוד איזה מקומות מספרו שכתב כדברי כת"ר דאפקעינהו לקדושין מד"ת אך נשאר קדושין דרבנן, וכתב דהיכא דקדיש בכספא הפקיעו והפקירו הכסף עד פתות משוה פרוטה, ובקידושי ביאה מצינו דעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול, ולענ"ד אין הדברים מובנים, דהא בודאי פחות משוה פרוטה, אף מדרבנן אין קדושין, וגם הדמיון לביאת בן תשע, התם אין עצם ביאתו ביאה, רק מדרבנן עשו ביאתו דלקני לה מדרבנן כמאמר בגדול, אך הכא הא עצם ביאותו הויא ביאה לקדש בה, רק שעשו בעילתו לביאת זנות, ואיך שייך לומר לחצאין דעשוה כבעילת זנות, אך מדרבנן אינה כביאת זנות והויא ביאה לענין קדושין מדרבנן

והנה שם בתשו' סימן נ"ט כתב ת"ל ואין סתירה לזה מתוס' דפרק השולח בסוגיא דבטלו מבוטל, דא"כ יחפה על בת אחותו או דהוי התראת ספק, היינו דעכ"פ לא יהא מיתה בקידושין דרבנן עכ"ל, ולפ"ז התינח בהא דכתבו התוס', אבל הא דכתובות (דף ג' ע"א) דאין אונס בגיטין דהוי גט משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' ועי' בב"ש סימן קמ"א ס"ק א' ואי נימא דבכה"ג הוי קדושין מדרבנן מאי טעמא לא אצרכוה גט מדבריהם, וגם בסוגיא דבטלו מבוטל למאן דס"ל דמשום כח ב"ד יפה הוי גט ומשמע דאינה צריכה גט, ואם נשאר אישות מדרבנן אמאי אינה צריכה גט

והא בעצמו כתב שם שעפ"י דבריו לא יתורץ מה שכתב הנמוקי יוסף ביבמות ריש פרק האשה רבה וז"ל ויש לתמוה האיך סמכו חכמים להתיר מפני זה איסור א"א החמור כו' וגם אי אפשר לומר מטעם אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, דא"כ היכי אמרינן לקמן אחיו של ראשון חולץ מה"ת ואחיו של שני חולץ מדרבנן איפכא הוה לי' למימר עכ"ל. והנה רש"י ז"ל בשבת (דף קמ"ה ע"ב) כתב מפורש דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה עכ"ל, וכן כתב הרשב"א בתשו' סימן אלף קס"ב ובתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן קמ"ב, וראיתי בספר שו"ת פנים מאירות חלק א' סימן פ"ט שהקשה ע"ז וז"ל וקשיא לי על פי' זה דהא אמרי' ריש פרק האשה רבה האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך וניסת ואח"כ בא בעלה תצא מצה ומזה וכו', ובדף (פ"ט) פריך בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא ישראל מעליא הוא ואיך שרינן לי' בממזרת, כי אתא רבין א"ר יוחנן אסור בממזרת, משמע משני הוי ממזר דאורייתא ומותר ובממזרת ואם איתא היכא דניסת עפ"י עד אחד אפקועי רבנן לקדושין מיני' א"כ משני נמי לא הוי ממזר דאורייתא עכ"ל. והנה עדיפא הוה ליה להקשות דאי אפקועי רבנן לקדושין מיניה א"כ קדושין של שני תופסין מה"ת ומהראשון הוי ממזר גמור, ואמאי מקשה בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא, אדרבה הא אינה אשתו דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה, וכמו שהקשה הנמוקי יוסף

אלא דכבר הביא בשיטה מקובצת כתובות (דף ג') ד"ה והרשב"א וז"ל כדאיתא בריש פרק האשה רבה דסמכה אהימנותא דעד ואפילו בע"ג מסיח לפי תומו, ועיקר טעמא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו כו' וכן פי' רש"י בשבת פרק חבית כו' ואע"ג דכי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור כו' היינו טעמא משום דלא אפקעינהו רבנן לקדושין לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי אתתא דייקא ומנסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי דלא דייקא שפיר כו' עכ"ל. והכוונה היא דאפקעינהו רבנן לקדושין כל זמן דלא אתי בעל, אבל אי אתי בעל אדעתא דהכי לא אפקעינהו לקידושין מיניה, ולפי זה מתורץ הכל דכיון דאתי בעל אין כאן הפקעת קדושין

ושם בשו"ת ברית אברהם הקשה קושיא גדולה על הר"ן נדרים (דף צ' ע"ב) שכתב במתני' דטמאה אני לך דאף דמדינא מהימנא דשוי' א"ע חתיכה דאיסורא, מ"מ אפקעינהו לקידושין מעיקרא ונמצא בשעה שנאנסה פנויה היתה ומשו"ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה, והקשה בספר הנ"ל וז"ל וצריכים להבין דא"כ מה הועילו בתקנתם דכשתטעון טמאה אני לך ולא יהא היתר אך על פי הפקעת הקדושין והאיך יוכל לכופה לדור עמו, כיון דליכא קדושין ושייך חששא דעיניה נתנה באחר, ולכאורה אפשר לומר דהא דהפקיעו הקדושין היינו שיהיו הקדושין תלויים ועומדים שלא תתקדש עד אחר הזנות יחולו הקדושין דהא במקדש אשה לאחר שלשים יום מהני אעפ"י שנתעכלו המעות כו' אך דא"כ יקשה בקדשה בביאה או בשטר והשטר אינו בעין ואף דהפקיעו הקדושין ושויה בעילתו ב"ז, מ"מ האיך נימא דתצטרך לדור עמו דאי הפקיעו הקדושין היא פנויה דקדושין אחר שלשים יום לא מהני רק בכסף, ואף דרוב קדושין המה בכסף, מ"מ יהי' הדין בקדשה בביאה דמהימנא ולא תצטרך לדור עמו, וכי נימא דישתנה הדין אתמהא עכ"ל, ואיני יודע איך אפשר לומר גם במקדש בכסף שיחולו הקדושין אח"כ, דהא במקדש לאחר ל' יום דהוו קדושין אפילו נתעכלו המעות, היינו משום שאם לא נגמר הקנין